"מה אכפת לך ממנו?", היא שאלה אותי יום אחד כשישבנו על ספסל מתחת לבית והתוודיתי על האובססיה החדשה שלי. "לא יודעת, אני מפחדת ממנו", עניתי, וקינאתי בה כל כך על שזה בכלל לא בראש שלה. הנחתי שאם אומר בלב כמנטרה "לא תהיה בחיים מלחמה", זה יתגשם. לפעמים אני מביטה על ילדים בני 13 היום ורואה עד כמה הם בוגרים, ותוהה אם זו הייתי רק אני בת 13 עם נפש של ילדה בת 9, או שזה פשוט היה דור אחר. תמים יותר.
חשבתי שעל פניו כאילו כבר לא אכפת לי, שאולי בעצם כבר התרגלתי למלחמות ושברור לכולנו שזה רק עניין של זמן עד שתהיה המלחמה הבאה, כמו שתמיד אומרים לנו. ושזה לא מפחיד אותי יותר, אלא רק עצוב. או שזה רק הגנרטור.
התרעות פיקוד העורף