כל דור חושב שהחיים שלו היו מעניינים יותר. ככה זה, לנוסטלגיה יש נטייה לייפות דברים

החיות הן לא אותן חיות, הירקות הם לא אותם ירקות והמשחקים ברחוב הם לא אותם משחקים ברחוב. הטור הזה מוקדש להורים שלהם, שכמוני, מתרפקים בגעגוע

כרמית ספיר ויץ צילום: מעריב אונליין
ילדה קופצת
ילדה קופצת | צילום: אינג אימג'

1. הכל התחיל בגלל דורבן אחד. לדורבנים יש נטייה להיראות מאיימים כשהם רוצים. הם פורשים את קוציהם כמו טווסים מחודדי קצוות ותופסים שטח פנים עצום ביחס לגודלם. הדורבן הזה נראה לי בעיקר עסוק מאוד. הוא רץ בזריזות לכיוון כניסת הבית שלנו ופנה בחיפזון שמאלה. לרגע היה נדמה לי שהוא אפילו אותת. באותו ערב נתקלתי ברחוב שלנו בתן, שזה בעצם כלב שמוט כתפיים. “תן? מה פתאום יש לכם תן באמצע העיר? זה מביא מחלות!", השתוממה אחת מחברותי. היא לא ידעה שמאז שהקימו את עמק הצבאים אין להם איפה לחיות, והפחים מלאי הכל טוב בשכונה קראו להם להתמקם בביתם החדש. והנה, עד כה הופיעו בפסקה אחת שנכתבה ממחשב בעיר גדולה בשלהי שנת 2018 גם דורבן, גם תן וגם צבאים.

תגיות:
הורים
/
נוסטלגיה
/
ילדות
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף