צהריים, קצת טפטוף של גשם עושה את דרכו לביוב, שעוד מעט יעלה על גדותיו. כנראה שיותר זול להתפיל מים מאשר לאגור אותם לעת בצורת. הצדיק שלי יוצא מבניין בית הספר, ואץ־רץ לגינה קטנה, שם מתחבא לו ארנב. החיה הקטנה מהירה, אבל גם הוא, והוא מניח אותה בחיקו ומלטף אותה. "אבא, זה הארנב שלי, ואנחנו לוקחים אותו הביתה. הבנת?".
"לא, אבא. דבר איתה עכשיו מכאן. אם היא לא תסכים לי, אני אתחיל לעצבן אותך. אני ארוץ פה ואתה לא תוכל לתפוס אותי, כי אתה שמנמן. הבנת?".
הצתי סיגריה, על אף האיסור לעשן בחצר בית הספר. הילד המשיך ללטף את הארנב, ואני המתנתי לשעת כושר שהוא יסיט את מבטו ממני. זה קרה וזינקתי לתוך הגינה שמוקפת גדר נמוכה, כדי לתפוס אותו. אבל הוא זריז ממני, ועל אף שכבר נגעתי בו, הוא חמק מהאחיזה, קפץ מעל הגדר בניתוק קל וצחק: "אוי אבא. אתה שמנמן כזה. אתה לא יכול לתפוס אותי, אתה לא יכול לתפוס אותי". ורץ צוהל לכיוון פינת החי, שם חיכתה לו הכבשה שהוא בטוח שהיא שלו.
אבות ואמהות הביטו בתבוסתי ולא אמרו מילה, יותר עדיף להם. ניקיתי עצמי מהחול, גררתי עצמי לשער, כדי להניח את הטרולי שלו. לפינת החי יש רק יציאה אחת, אז היה לי קל ללכוד אותו, כי בנפח שלי כיסיתי את כל השביל. הנפתי אותו באוויר, אספתי את התיק ואשפזתי אותו באוטו. טלפנו לכיפוש.
נ.ב.
יאללה, גיאצ'ו, בוא רד איתי לקפה, בא לי אספרסו. "אני בא איתך, רק אם תקנה לי צעצוע. אם לא תקנה, אז אני לא הולך".
טוב, בוא תן לי חיבוק.
התרעות פיקוד העורף