במילים אחרות, זה לא משנה אם העותרים הפלסטינים הם בעלי הקרקע באמת או סתם מתחזים, שכל עניינם בפינוי יהודים מבתיהם. מבחינתנו, פסקה הנשיאה נאור, יש שני עניינים חשובים. האחד, שמדובר בקרקע פרטית. השני, שמדובר בבנייה בלתי חוקית. נאור לא עצרה כאן, אלא הרחיבה והדגישה עד כמה השמירה על החוק היא עניין שאי אפשר להתפשר עליו: "נקודת המוצא היא חובתה של המדינה לאכוף את דיני התכנון והבנייה במאחז", כתבה.
המדינה, בתגובה, לא חלקה על העובדות. יתרה מכך, לא רק שאישרה שכל המבנים של הפלסטינים נבנו בניגוד לחוק, אלא הוסיפה ש"הבינוי אף מצוי בתחום צו איסור בנייה צבאי". מכתב של מפקד חטיבת אפרים אלוף משנה עידן כץ, שצורף לתשובת המדינה, לימד עוד ש"לאחר בדיקת החטיבה, הבב"חים (בנייה בלתי חוקית - ק"ל) נמצאים במרחב של כ־1.5 ק"מ מקו בתים ראשון של היישוב (אלפי מנשה - ק"ל). אנו רואים סיכון בהשארת מבנים אלו וצורך בהריסתם". נו, תשאלו, אז למה לא להרוס? "ישנם גורמים המצדיקים תעדוף נמוך יותר של הריסת בב"חים אלה", הסבירה המדינה.
שש שנים עברו מאז השתלטו הפלסטינים על השטח והחלו לבנות באופן לא חוקי, ועד שדחו השופטים פוגלמן, דפנה ברק ארז ועופר גרוסקופף את עתירת רגבים. זוכרים מה אמרה השופטת נאור בפסק דין תפוח־מערב, כשהורתה להרוס את בתי היהודים בלי לחכות שיהיו להם מגורים חלופיים? "כפי שהובהר לא אחת, אכיפת חוקי התכנון והבנייה חיונית לשם הגנה על שלטון החוק ועל הסדר הציבורי". ובשפה משפטית: חחח.