אני זוכר את היום שבו נפטר. הייתי במרחק של אוקיינוס וחצי מהארץ, בחופשה בבית אמי בניו ג'רזי, וכשפתחתי את האינטרנט ישר קפצה עלי ידיעה חדשותית שצעקה באותיות גדולות שעזר ויצמן הלך לעולמו והלווייתו תיערך בימים הקרובים. מיד הרמתי טלפון לאבי בארץ, שאמר שאין סיבה שאגיע, בכל מקרה זו בטח הולכת להיות הלוויה ממלכתית - מטחים, מטסים, נאומים ונבחרי ציבור שבאים בעיקר בשביל להצטלם לעיתון של מחר בפוזה של אבל–ממלכתי–לאומי. מין מופע יח"צ בחסות המוות של עזר. אני זוכר שאמרתי לאבא שלי שחבל שמכל בני המשפחה - שהאמת היא שעם רובם יש לי קשר ״רופף״ בלבד - דווקא עזר הלך. אפילו כמעט שחררתי מגרוני משפט שחוק ודביק בנוסח: "למה אלוהים תמיד לוקח דווקא את הטובים?". כנראה שכזה הוא מוות של מישהו שאתה אוהב: דביק. שחוק. קלישאתי.
ואז פתאום, לקראת סוף הראיון, מיד אחרי ששאלתי מהן המטרות שהוא מציב לעצמו בתור נשיא או משהו כזה, הוא הביט בי ואמר: "בחייך, מה זה חשוב. ספר לי מה איתך, זה יותר חשוב. איך בבית הספר? איך עם החברים? יש לך חברה? אתה משחק כדורגל?". לא ידעתי מה לענות. אני זוכר שחשבתי לעצמי שעוד לא הגעתי לחלק הזה בחוג לעיתונאות צעירה שבה מסבירים לך מה לעשות כשהמרואיין פונה אליך בנימה אישית ורוצה לדעת איך בבית הספר.
בהמשך חיי יצא לי לפגוש אותו עוד הרבה פעמים, והוא תמיד נשאר כפי שהיה: אישי, לוחץ, הכי לא פורמלי, ספונטני, אנושי, מתעניין, אכפתי ובעל נוכחות של כוכב רוק. זה תמיד בלט מאוד. כשעזר היה מגיע לאנשהו - המקום היה מיד מתעורר לתחייה.
פתאום, יום אחד, בלי הכנה מוקדמת, קיבלתי טלפון מעזר. "ליאורי, שמעתי שאתה בחיל האוויר", הוא אמר. "אתה יודע שיש לי קשר לחיל הזה, נכון?", ועוד לפני שהספקתי להגיד מילה, הוא המשיך ואמר: "שמעתי שיש לך בעיה עם הסיווג או משהו. תן לי לעזור בזה והכל יהיה בסדר גמור. אני איתך". וככה, באחת התקופות המשמימות והקשות בחיי, הוא היה מתקשר אלי כל יום ובודק מה שלומי, איך הולך ואיך אפשר לעזור. ואפשר היה לזהות בקולו את הזקנה והתשישות, אבל בכל זאת הוא התקשר לראות מה קורה איתי. וזה לא שהייתי איזה פרח טיס - אפילו לא גבעול, סתם ג'ובניק נבול ועצלן. לא בדיוק ״הטובים לטיס״. אבל הוא לא שפט אותי על כך - אלא פשוט התקשר אלי מדי יום, שאל לשלומי ודאג לי לכל מה שהייתי צריך.
התרעות פיקוד העורף