האם הדהייה של כחול לבן לאפור היא כניעה או השקט לפני הסערה?

הצעה חביבה, אך לא בדיוק ממשית. כי בינתיים באופוזיציה, בסיעות הקטנות שבשמאלה - המפלגות הערביות, מרצ והעבודה – עסוקים המעטים ששרדו בפענוח מצבם שלהם, ואילו כחול לבן, המנצחת הגדולה, לכאורה, דוהה לאפור־אפרורי במה שנראה כהיעדר כוח רצון, מחויבות ואמביציה של שלושת הגנרלים והאלופה, ללחימה על חפירות חיינו – הדמוקרטיה, שלטון החוק, השוויון, התרבות, החינוך והחילונוּת. והלוואי ואתבדה והמטכ"ל הכחול־לבן שם מתכנן אסטרטגיית לחימה אמיצה ומפתיעה בתומכי השחיתות, ההון והשלטון, בפערים בעם; בהסתה ובהדתה בממשלת העבריין־הפלילי־החנון־לכאורה נתניהו, אבל היחיד שדיבר בינתיים היה יאיר לפיד. פעם אחת הייתה הבטחה ש"אנחנו נמרר להם את החיים" ובפעם השנייה על פיטוריה של רעייתו ממקומון תל אביבי, שבבעלות מיטיבו (בעבר?) מוזס. הנכונות "הידיעות האחרונות" שמוזס מעמיד עכשיו את העיתון (שהיה) של המדינה (שהייתה) לרשות המנצחים החזקים? אם כן, מה ירוויח מזה? או שנתניהו יזכה בכל הדיל, בלי דין?