להקת עורבים התנחלה ליד הבית שלי, אנחנו כבר מתחילים לארוז

אשתי נזפה בי על קלות הדעת, הסבירה שחייבים לקחת את העניין ברצינות, שמדובר בבריה אכזרית ומסוכנת ושהיא חוששת לשלום התינוקת שלנו. למרות המצוקה הרבה שלחתי לה הודעה בזו הלשון: "ראית לצד העורבים דרקונים או מתים מהלכים?". אחר כך היו לי קצת ייסורי מצפון. בלי קשר אלי היא שעטה קדימה עם קמפיין ההפחדה שלה, שלא היה מבייש את מיטב תועמלני ישראל, וכדי לחזק ולהוכיח שאמת דיווחה הנציחה גבירת הבית בטלפון תמונה שנראית כאילו תועדה מתוך בונקר ובה נראה במטושטש עורב קטנטן ותמים כשהוא מדלג על פיסת הדשא הסינתטי המזערית שהנחנו בכניסה לביתנו. לראיה הזו הצמידה דברי פרשנות והבהרה שהלך על הנכס שלנו, כי נפתח במקום בית ספר לטיסה לעורבים, והיות שמדובר בחיה קטלנית כדאי להתחיל לארוז.

בלי להתייעץ או לשקול את דעתי בעניין עברה אשתי לשלב הבא, שעיקרו פנייה לציבור הרחב כדי לקבל עזרה. מה רבה הייתה בושתי כשגיליתי שפרסמה בפייסבוק מודעה ובה בקשה לסיוע מקצועי: "יש לנו בעיית עורבים בחצר. מישהו מכיר מומחה עורבים?". שמעתי על לוכד נחשים, מדביר חרקים, קוטל מקקים, מבריח יונים ויחידי סגולה שמוציאים להורג חולדות. אבל מומחים לענייני עורבים לבושתי מעולם לא פגשתי.

היממות הבאות עברו עלי במתח. חששתי שמא בניגוד לדבריה הם יתנחלו לנו כאן וכל כניסה לבניין תהפוך למסע אימתני של חרדה ומנוסה. לשמחתי התבדיתי, וכעבור קצת יותר מ–48 שעות הקרקורים נעלמו והשקט שוב מילא את חלל הבית. נשמתי לרווחה. למרבה הזוועה למחרת בבוקר שוב נשמע הצליל המוכר. התברר שבית הספר לטיס עבר לקצה הרחוב, צמוד לביתו של אחד השכנים הפחות אהובים עלי.

מדובר באדם שמסתובב תמידית עם פרצוף של תשעה באב. פעם אפילו נזף באשתי כשזרקה קליפה של בננה לפח העירוני הסמוך לביתו. כשראיתי אותו הסבתי את תשומת לבו לדיירים החדשים והצעתי לו לגרש אותם עם מקל. "רק כוח הם מבינים. עורבים זו חיה פחדנית". הוא ספק הודה ספק קילל, והמשיך בדרכו. כמה שעות אחרי זה שמעתי קרקורים רמים, ומאז עקבותיו לא נודעו.