האמת היא שאני בהחלט יכול להבין מדוע שיעורי ההצבעה לנתניהו ביישובי הדרום גבוהים - על אף ולמרות המצב הקשה. תחושת האיתנות, החוזק והביטחון שנתניהו משדר היא כל כך עוצמתית, עד שזה כבר שייך לתחום העל–טבעי, משהו שהוא ברמת מעשה כישוף. רק אדם כמו אריק שרון ז״ל, לו היה מתמודד נגדו, היה יכול לנצח אותו. שאר המועמדים שניצבו מולו במהלך השנים הם לא יותר מהלצה לעומתו. האמת היא שאני אפילו לא יודע להגיד אם הייתי נותן להם להוציא את הכלב שלי לטיול בשכונה. אז להתמודד מול חמאס מדרום וחיזבאללה מצפון ניתן להם?
ולכל אלו שזינקו וטרחו בוודאי לומר שזה כך כי מדובר בתל אביב, אנא שבו, כי אין לכם מה לזנק (שמרו את הזינוקים לגמר האירוויזיון). אותו היחס בדיוק נשמר גם בירושלים ובחיפה. גם שם, בדיוק כמו בעיר ללא הפסקה, ההוצאות גוברות על ההכנסות. המגיפה איננה נקודתית אלא כלל–ארצית. אולם היא בכלל עוד לא התפרצה באמת. אבל בקרוב זה יקרה. ההתפרצות הגדולה.
בני הדור שלי, ילידי שנות ה־80, ה־90, האלפיים, התבגרו והפכו למבוגרים במשבר, חללי המיתון המתמשך, שבאים בכל הצורות: רווקים או נשואים, עם ילדים או בלי ילדים, שכירים או עצמאים, אשר הולכים ברחבי הארץ בראש שפוף ומחביאים אימפוטנציה כלכלית וייאוש נפשי שמהלכים עליהם אימים.
יודעים מה? הלוואי וחמאס יפציצו לי את הבית. קודם שיהיה לי בית.
התרעות פיקוד העורף