כמה שנים אחר כך י', הבן שלנו, עמד על דרגש פלסטיק קטן ליד הכיור ושטף כלים מיוזמתו. הוא היה בן ארבע, ועשה את זה ברצון גדול ובשמחה. כשאבא שלו רצה להעיר לו על זה שהכלים לא מאוד נקיים, שלחתי בו מבט מזרה אימה. לא ידעתי להסביר לעצמי מה הסיבה. היום אני יודעת. לא רציתי לפגום במעמד. אז מה אם הכלים נראו כאילו אף אחד לא נגע בהם. אז מה אם יש פוטנציאל לחטוף מהם אבעבועות שחורות. כשלא יראה, נשטוף אותם שוב. העיקר שתישמר אצלו, הבנתם, המוטיבציה.
השורה התחתונה: אם כבר צ'רצ'יל, נישאר באותו אזור. הגששים היו קוראים לזה "ישראבלוף". תהיה תלמיד בינוני בחמש יחידות, תעשה את המינימום במקצועות חובה שיש להם חשיבות הרבה מעבר לתעודת בגרות ולימודים, והאוניברסיטה תעלים עין ותקבל אותך.
טקס הסיום של י' הולך ומתקרב. כבר 12 שנה שאני עדה לתופעה שצריך למגר. תופעת ה"אני אביא חד־פעמי". כל הורה מכיר את זה: בכל כיתה יהיה הורה חדור מרץ לארגן ולהתנדב, בדרך כלל אחת האמהות, ומחילה מהשוויון המגדרי שנרמס פה ברגל גסה. היא תשלח הודעה במייל לכל ההורים, עם רשימת פריטים לכיבוד. כשסוף־סוף מישהו יואיל להגיב, הפריטים הראשונים שיימצא מתנדב להביא יהיו פיתות. אחר כך כלים חד־פעמיים, שזה לא רק רע לעולם ולא ידידותי לסביבה, זה גם מעצבן. זה מעצבן, כי אלה הילדים שלכם, אנשים רפים. מה אתה רוצים, שהם ישתו פיתה בכוס חד־פעמית? תזיזו את עצמכם. בחייכם.
זה אולי נראה כמו טלאים־טלאים, אפיזודות שאינן קשורות זו לזו, אבל אני מזהה פה מוטיב חוזר. מוטיב של עידוד לרפיסות, של מסלול בטוח להיעדר מוטיבציה. ובמקום בו אין מוטיבציה, אין אתגרים. יש רק קשיים.
כל דבר שיכול להתיק את עיניהם של בני הבית ממסך כלשהו הוא בשורה טובה, בוודאי כאשר מדובר במשחק מעורר מחשבה ורגש. TIME OUT הוא משחק קלפים משפחתי, חברתי וזוגי שמניע את המשתתפים על ציר הזמן. הם מוזמנים לשלוף קלפים ולהשיב בגילוי לב על השאלות המופיעות על גביהם, כאשר כל שאלה מתייחסת לגיל אחר, ועל המשתתפים להשיב מנקודת ראותם של בני הגיל שעל הקלף. בקלף של גיל 10, למשל, מופיעה השאלה: "כשההורים משאירים אותך לבד בבית, מה הדבר הראשון שאתה עושה?", בקלף של גיל 80: "אם היית יכול עכשיו לצאת לטיול, להיכן היית נוסע?", ובקלף של גיל 40: "מה מעצבן אותך?" (התשובות שמורות במערכת). התוצאה היא משחק חברתי כיפי, מעורר דמיון ואמפתיה לבני 8 ומעלה.
התרעות פיקוד העורף