אבל גם זה לא היה חידוש גדול, לפחות לכל מי שרצה לדעת. המפלגות הקומוניסטיות במערב, וגם מפלגות סוציאליסטיות רבות (כמו מפ”ם שלנו) לא רצו לדעת. התעלמו מכל הדיווחים שהגיעו עשרות שנים קודם לכן. בשנת תשי”ג (1953) תורגם בארץ מאנגלית ספרו של הפיזיקאי היהודי האוסטרי אלכסנדר וייסברג־ציבולסקי “קשר השתיקה”. הוא אחד האינטלקטואלים הקומוניסטים התמימים שהלכו שבי אחרי הרעיון והיגרו לברית המועצות כדי לתרום ממרצם ומכישרונם לשירות המהפכה. וייסברג־ציבולסקי נאסר גם הוא באחד מגלי “הטיהורים”. בספרו הוא מתאר את החקירות, העינויים והשיטות שבהן השתמשו סטלין ועושי דברו כדי להשמיד כל מתנגד אפשרי, גם בצמרת השלטון ברוסיה, איך נסחטו ההודאות במשפטי הראווה הידועים. איך פעלה תעשיית השקר.
ובכל זאת, איננו יכולים לפטור עצמנו מדאגה. גם בדימונה נהרגו עובדים בתאונות, והמדינה הכירה בפגיעות קרינה שונות שמהן סבלו מקצת העובדים. אני בטוח כי בניגוד לברית המועצות, אין אצלנו תרבות שקר ממוסדת המעלימה עובדות כהווייתן ממנגנוני הפיקוח על קמ”ג וממנהיגי המדינה. אבל מדינת ישראל ומנגנוני הביטחון השונים לא היו, ואולי עד היום אינם חופשיים לגמרי מתרבות שקר טוטליטרית. ישראל אחידוב, מתרגם הספר “קשר השתיקה”, הוא אבא שלי, ישראל אלדד ע”ה. בשנות ה־50, כחלק מרדיפת שלטון מפא”י את יוצאי לח”י ואצ”ל, הוא פוטר מעבודתו כמורה וקיבל עבודות עריכה ותרגום רק אם לא התפרסמו בשמו, כדי לא להרגיז את בן גוריון. הימים האלה עברו לבלי שוב, כך יש לקוות ולהאמין. ולכן יש גם לקוות כי בחינה חוזרת ושיטתית של כל ההחלטות המערכתיות לגבי קמ”ג נעשית מעת לעת באומץ וביושר.
התרעות פיקוד העורף