אז עכשיו מבקש השמאל הישראלי העוין להתאחד עם הכוח הערבי האנטי־ציוני במדינת ישראל כדי להציג את פניו היפות כביכול, האנטי־גזעניות כביכול, בשעה שיש מכנה משותף אחד, מסוכן ונורא במיוחד, לברית היהודית־ערבית הצבועה להחריד הזאת: תחילה השאיפה למדינה פלסטינית, נקייה מיהודים, בגבולות 67’, לצד מדינת ישראל היהודית־ערבית, תוך פירוק ההתנחלויות וגירוש המתנחלים (כמו שעשו מנהיגינו יוצאי הליכוד, בגין ושרון, אין לשכוח את זה למרבה הזוועה, בסיני ובגוש קטיף). ואחר כך ביטול המשטר הציוני בכלל, והחלפתו במשטר מדינת כל אזרחיה כביכול.
ומנגד, מול צמיחת המנדטים הערביים (כן, הערבים נוהרים לקלפיות, אף פעם לא הבנתי מה היה לא בסדר בביטוי הזה), גם הימין לא ממש מודע לסכנה. הימין הוא שסיפח כזכור את מאות אלפי תושבי מזרח ירושלים הערבים לישראל, תוך מתן אפשרות לכל אחד מהם להפוך לאזרח ישראלי חלילה ולהצביע לכנסת (אפשרות שלשמחתי לא מימשו עדיין), במקום להניח להם להשתתף, כפי שרצו, בבחירות לפרלמנט הפלסטיני (למה לא? כיחידים), ואותו עיוורון נמשך גם עכשיו: הימין כולו הוא, למשל, בעד סיפוח שטח c למדינת ישראל, על 100 אלף הערבים שלו ואזרוחם. בתרגום למנדטים זה עוד כמה חברי כנסת ערבים לאומנים. רוצים?
אז מה הפתרון לכל זה? בסופו של דבר, הפתרון היחיד האפשרי הוא הצבעה נפרדת לכנסת הישראלית לישראלים ולפרלמנט הפלסטיני לפלסטינים, בכל רחבי ישראל־פלסטין (“פלשתינה־א”י”, כפי שכונינו בימי המנדט הבריטי), עם סמכויות ניהול נפרדות בכל תחומי הפנים. משהו בנוסח שלום ירושלים המוצע: מה שישראלי לישראלים, מה שפלסטיני לפלסטינים, בעיר אחת. אחרת אנחנו בסכנה קיומית.
התרעות פיקוד העורף