הקשר שלי עם קלע החל כבר בתיכון, כאורחים בחג–המשק הראשון: שתינו, רקדנו והשתכרנו כיאה למפגש בין שמיניסטים לאלכוהול, אבל בין סבב הקאה אחד לשני נקשרה נפשנו למקום. מאז היה הקיבוץ לעיר מקלט עבורנו: בכל פעם שנמאס לנו מהעולם, שלא ממש בנוי להבין צעירים לפני גיוס, היינו "עולים לקלע" בטרמפים, יושבים עם חברי הקיבוץ (שהיו מבוגרים מאיתנו בשלוש שנים ושאותם הערצנו הערצת אמת) ומתגייסים לעבודה עם רון בלב ואת ביד.
בחגים העלינו הופעות מקוריות (עד היום אני מסוגל לדקלם את המילים שכתבתי לחג המשק השלישי, למנגינת "שיר הבטלנים") ובערבי שבת ארגנו מסיבות. אני אומנם הייתי "אחוזניק" (חיילים שהגרעין הקצה למסלול פיקודי), אבל בימי שישי שלפני המסיבות היה לי תפקיד מפתח: הכנת "הקוקטייל".
מאחר שמדובר במשקה אלכוהולי משובח, אני חייב שתמלאו בקפדנות אחר ההוראות: נוטלים סיר "48", יוצקים פנימה את כל בקבוקי האלכוהול שניתן לרכוש בצרכנייה (מתוצרת הארץ כמובן!), משלימים בתרכיזי פירות ומים - ומכניסים ל"מקרר אפס" שבו נהוג לשמור בשר טרי, למשך כמה שעות. מעבירים בעזרת עגלה את הסיר למבנה שכונה "המפעל" (אם כי שום תעשייה לא פעלה בו מעולם) ומגישים בכוסות פלסטיק. אחרי 2–3 כוסות העולם נראה אחרת, אבל אחרי הכוס הרביעית הוא לרוב לא נראה כלל. האגדה שהייתה באמת, מספרת שחברות בקיבוצי הסביבה הוותיקים יותר אסרו על בני זוגן לנסוע בימי שישי למסיבות בקלע.
את עלומי השארתי שם - ואם נטלתי מהקרקע הבזלתית איזה לקח לחיים, הרי הוא שסוף מעשה במחשבה תחילה. מחשבה תחילה לא הייתה בכינונה של "רמת טראמפ", ולפיכך השאלה המתבקשת היא אם כבר הגענו לסוף המעשה הציוני.