לא זכור לי באיזה ספר חוקים כתוב שחגיגות גדולות צריך לארגן רק במספרים עגולים. לא ברור לי מדוע התניות השמחה של המין האנושי עובדות על תדר גבוה יותר כשמדובר ביום הולדת עגול, חצי יובל, בציון עשור כלשהו או 50 שנות נישואים. מאז "סוויט סיקסטין" וחגיגות ה–18 לא נעשה עוול כזה לספרות תלושות ללא פואנטה.
אם יעצרו אותי עכשיו ויובילו אותי לתחנת המשטרה, הנוסח של הידיעה לעיתונות יהיה: "אישה בת 42 נעצרה אחרי שנתפסה משתוללת בפרהסיה מול מכונת טעינת הרב–קו".
האמת היא שאחרי כמעט חצי משנות חיי, שבהן נמנעתי מלעשות עניין מימי הולדת, שלא לומר חטפתי התקפי חרדה מהמחשבה שבפעם השלישית בחיי(!) מישהו שלא מכיר אותי מספיק יחשוב לתכנן לי מסיבת הפתעה נוספת (זה קרה בגיל 23, וב–33 באופן מקרי לחלוטין) - אני מתחילה לגלות סימני בגרות.
כל מיני דברים שקרו השנה גרמו לי להבין שאני צריכה להתחיל לחגוג לעצמי ימי הולדת ולא להתעלם מהם כמו תמיד או לחפף את המאורע. וכשהחברות שואלות, "נו, אז מה עושים", אני מפסיקה לענות כהרגלי: "לא יודעת, סתם". אני גם לא אחכה עשור עד שמישהו אחר יעשה את זה עבורי. מצד שני, אולי התעוררתי מאוחר ופספסתי את מומנטום "טיפוס האולימפוס" בגיל 40. תכלס, למי יש כוח להזיע על הר בשביל שבסופו של דבר תהיה תמונה באינסטגרם עם הכיתוב הסתמי: חוגגת 42.
התרעות פיקוד העורף