והנה מה שראוי לעשות: קודם כל, לגלות רצון טוב כלפי העדה, בהעלאת כל האומללים הממתינים באתיופיה שנים, בתנאי מצוקה, ולאחדם עם משפחותיהם. לבנות להם תוכניות לקליטה, דיור, לימודי עברית והתנהלות יסוד; לסייע וללוות אותם בחינוך, בהכשרה לתעסוקה ובהכוונה שונה ומתקדמת להתפרנסות מקצועית; להסיר את כל חסמי הדת המחמירים ולגייר בתהליך קצר ומכבד את אלה שמוכנים לכך. לדאוג לפיזורם מרצון בארץ ולאכלוסם וקליטתם בקהילות מעורבות.
כמו כן, כמו בארצות הברית בשנות ה־70־80, יש להנהיג בחוק אפליה מתקנת לגבי צעירים ממוצא אתיופי ולקדמם במוסדות החינוך, בהכשרה המקצועית, במקומות העבודה, בדיור, בהשתלבות חברתית ביישובים שונים, במערכות הביטחון, החינוך והבילוי.
יש גם להקים מרכז פיקוח ממלכתי לשילוב לאומי נאות של עדות ומיעוטים, יהודים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים, להט"בים ונשים, בהשתתפות נציגיהם; מרכז בעל סמכויות וקשרים לכל הרשויות, שינטר כל מכשול, אפליה ובעיה ביורוקרטית, בתהליך האינטגרציה והשוויון של מיעוטים מוחלשים או מופלים בחברה הישראלית. המרכז יורשה לחקור בכל מקרה אפליה, גילויי גזענות, שנאה ואי־שוויון. יחידים ומוסדות שפוגעים, מפלים או מחרימים ייענשו כחוק.
בנוסף, יש לפעול לחינוך מעשי לערכים - שוויון, נאורות, סובלנות, זכויות הפרט, שותפות חברתית והבנה הדדית - בבתי הספר, במוסדות, בצבא. בעיקר במשטרה, שתצטרך לסלק מתוכה גורמים גזעניים ואלימים (שיטור יתר), ללא רגישות לביזוי הזולת. המשטרה חייבת לסייע במחיקת הפחד מאנשיה וביצירת אמון מחודש בינה לבין ההורים, הילדים ובני הנוער שנפגעו ובהצלת צעירים מהידרדרות לפשיעה ולאלימות.
כך, אולי, נעשה תיקון גם בנפשנו ובתודעתנו, אחרי ההתנכלויות, העיכובים, חקירות הסרק, המכות, ההריגות וההתאבדויות, בפער הנורא שבין שומרי החוק, כביכול, לאזרחים חלשים, השואפים לטוב ומקבלים רע.
התרעות פיקוד העורף