שני דברים, האמירה הזו והמטוס שעשה את דרכו מרומניה, ארץ שהתברכה בהרבה מאוד משאבים ונותרה ענייה וקודרת, נחתו יחד. אני לא יהודה שרוני ואין לי כוונות להיכנס למהלכים ההיסטוריים, הפוליטיים והכלכליים שהביאו לכדי מצבה של רומניה היום. אני כן רוצה לספר על הפערים שזעקו מכל עבר. לא בין עשירים בכלי רכב מפוארים לעניים שמנסים למכור אבנים מחוץ למכרות המלח; לא בין עירוניים לכפריים שעדיין מתהלכים בשבילי הכפר עם מגל ביד ומפעילים חשמל עם מנואלה עד שהיד מתעייפת. גם לא בין המסוממים הגמורים והשיכורים שמסתובבים במתחמי הבילוי לבין הבליינים שיושבים בבר שהסלוגן שלו הוא ציטוט של אוסקר ויילד: “עבודה היא קללתו של מעמד השתיינים”.
אני רוצה לדבר על הפער בין היצירתיות שפגשתי שם ליצירתיות שכאן. כי אתם מבינים, אם הייתי מאבדת פה תעודה כמו שקרה לי שם עם הדרכון, הייתי יודעת בסתר לבי שגם אם עכשיו שבת, אוכל למצוא מישהו שיעזור לי, מישהו שפעם עזרתי לו, או לסבתא שלו, או שסתם ניחן ברצון טוב ויבין כמה זו צרה צרורה לאבד תעודה חשובה. ואם הייתי מסבה את תשומת לבה של מוכרת בחנות בארץ לעובדה שבובת התצוגה לובשת את השמלה האחרונה במידה שלי, היא הייתה אומרת: “בואי, תני לי יד. נחליף בין המידות”. היא לא הולכת למנהל ולמנהל של המנהל ולמחשב שמנהל את המנהל של המנהל, חוזרת עם הבעה של כלום ואומרת: “לא, אי אפשר”. היא הייתה פשוט עושה.
אני מאחלת לו יום טוב, והוא עונה: “גם לכם נשמה, ברוכים הבאים”, ואני נזכרת בפעם המי יודע כמה שהבית הזה, משוגע ככל שיהיה, הוא הבית שלנו. בלי דרכון זר, בלי אפילו לשקול את האופציה לברוח. פשוט להיות נטועה בו. להיות נטועה פה, זה להמשיך לתקן את הקלקולים. להיות נטועה פה, זה להמשיך לבקר את עצמי, את עצמנו, באהבה, ולהבין שאלה שנראים כמו חזות הכל הם רק מיעוט. ובדיוק כמו כולנו - עוברי אורח בעולם הזה. ולהיות נטועה פה, משמע להבין שהיצירתיות היא חשיבה מחוץ לכל קווי מתאר או גבולות.
“טדאם!"; מחיר: 120 שקלים. להשיג בחנות המקוונת של מרכז "מתחברים".
"תודה לפני השינה" מאת מרי לין ריי; מאנגלית: גליה אלוני דגן; הוצאת “תכלת"; מחיר: 74 שקלים
התרעות פיקוד העורף