אין חולק על כך שבימין הדתי ניתן למצוא אנשים נדיבים, עושי צדקה. יש להניח שגם תנועת הנוער בני עקיבא, כמו תנועות הנוער החילוניות, מקיימת פעילויות התנדבותיות מבורכות. העניין הוא שצדקה אינה באה אף פעם במקום צדק חברתי. אין כמו תרבות של צדקה כדי לקבע לעד את הקבוצות הסובלות מנקודות פתיחה סוציו־אקונומיות נמוכות ולשמר אותן כמי שנתונות לרצונן הטוב של הקבוצות החזקות.
תרבות של צדקה אינה חותרת לשוויון ולתיקון מבני ושיטתי של ההיררכיות החברתיות. אין זה מפתיע שמנהיגי הימין הדתי היו גם בין המתנגדים המרכזיים למחאה החברתית של 2011, ושלא ניתן למצוא את תנועת הנוער שלו ואת פעיליו בהפגנות החברתיות האחרונות.
מחנה הימין, ובעיקר זה הימני־דתי, אינו דוגל בצדק כצו קטגורי שתובע ממנו לוותר גם כאשר עלולות להיות לכך משמעויות רוחב שאינן נוחות לו. צדק שאמור לתקן למשל את הפער בין ההשקעה הממשלתית לנפש בהתנחלויות לבין זו בעיירות הפיתוח. המצע הכלכלי שמלווה מזה שנים את מפלגות הימין הדתי הולך ומקצין, ובניגוד להלך הרוח הישראלי קורא להמשך צמצום אחריותה של המדינה בשירותים חברתיים, גם הבסיסיים ביותר.
זאת ועוד, בשנים האחרונות חלה ירידה של כ־17% במספר התלמידים ממוצא אתיופי שלומדים בחמ”ד. בין השאר, כך עולה מהדוח, בשל חיזוק החינוך התורני שהביא את החמ”ד להמעיט בקליטת ילדים מהעדה. יש להניח כי גם גילויי הגזענות בהם נתקלה העדה האתיופית, כאשר מספר בתי ספר של החמ”ד סירבו מספר פעמים לקבלם, לא סייעו להישארותם במערכת זו.
החברה הישראלית על גווניה דורשת היום, יותר מתמיד, לחיות בזכות ולא בחסד. היא שואפת לצדק ולא לצדקה. לימין, ובעיקר לזה הדתי, אין מה להציע לה בהקשר זה.
התרעות פיקוד העורף