אבל בשורה התחתונה פרישת יחימוביץ׳ היא כישלון פוליטי ולא עניין מגדרי

עם פרישתה של שלי יחימוביץ׳ השבוע נשמעו קינות פמיניסטיות על שלוש נשים שעמדו בראש מפלגות בבחירות לכנסת ה־19 - ופרשו כולן. אכן, יש משהו עצוב בנשים שהגיעו רחוק יחסית בפוליטיקה ופרשו לפני שהגיעו רחוק יותר. אך אילו היו נשארות, האם הן באמת היו מגיעות רחוק יותר? שאלה טובה.

על איילת שקד כמעט שלא שומעים בשיח הפמיניסטי, וזה מוזר מנקודת המבט של מי שמתיימר לקדם נשים באשר הן. ההצלחה של שקד מאיימת על לא מעט גברים במחנה שלה, בין שבליכוד ובין שבאיחוד מפלגות הימין. בניגוד לפוליטיקאיות שמזוהות עם פמיניזם, היא לא מחכה לרוח גבית מגדרית, אלא משתמשת לבד במלוא יכולותיה כדי להצליח. עוד אין לדעת איפה היא תמצא את מקומה לקראת הבחירות, וסליחה מראש על הניסוח, אבל את החלטתה הכושלת לפרוש מהבית היהודי ולהקים עם בנט מפלגה חדשה, היא לקחה כמו גבר. עם כל הכבוד לשיח הפמיניסטי - זה פמיניזם. שקד לא פורשת תוך זריקת אשמה על ״המערכת״, אלא מן הסתם למדה משהו, וממשיכה הלאה.

אנחנו עדיין רחוקים משוויון, וכרגע יש אומנם פחות נשים בעמדות מפתח גם במערכת הבנקאית וגם בפוליטיקה, אבל ההיתקעות בספירה של כמות הנשים רק מחזקת את הסטיגמה שנשים יכולות פחות. הגיע הזמן להרחיב את השיח הפמיניסטי, ולצד הדרישה לנוכחות נשית - לדעת שגם לנשים מותר להיכשל. איילת נחמיאס־ורבין, למשל, החליטה גם היא לפרוש לאחרונה, אבל ההחלטה שלה לא חוברה אוטומטית לשיח הפמיניסטי. היא לא קוננה על המערכת ולא השתבללה במגדר, אלא קיבלה אחריות על החלטותיה ועל מה שעשתה. יש בכך הרבה יותר עוצמה.