כלומר, אם אחוז חסימה גבוה הוא צו השעה כדי למנוע פיצול יתר שמביא למשילות בעייתית, אז תמצאו את עמק השווה ותתאחדו באמת. לחלופין, אם אינכם באמת מסוגלים להתאחד - שאו בתוצאות האג'נדה הרדיקלית שלכם. תפסיקו לעבוד עלינו עם מינוחים מכובסים כאלה. קצת מגוחך להיבחר כדי להעביר חוק שאחר כך תמצא דרכים מניפולטיביות לא להישמע לו.
אבל הפואנטה בסיפור כלל אינה טמונה כאן, אלא במקום שאליו הגענו. פעם נבחרי ציבור היו פועלים או נמנעים מפעולות מסוימות מסיבה של מראית עין. הייתה איזו שאיפה שמעשיך ייראו טוב. היום, במקום להימנע ממשהו כשר אך מסריח, נבחרי הציבור מתגאים בזה. רטוריקת השמאל־ימין המטומטמת גרמה להם לחוש שיש אפשרות לשים קצוץ על הכל. לכאורה, מספיק להיות נגד ״הימין״ כדי להצדיק כל התנהגות אנטי־ישראלית, ומנגד מותר לעשות כל דבר כל עוד זה מעצבן איזה מטורלל מ״השמאל״. כאילו שכחנו שזאת לא תחרות מי גרוע יותר, אלא תחרות מי טוב וישר יותר. אף אזרח לא מרוויח מכך שנבחר הציבור מהמחנה שלו מכופף את הכללים יותר מנבחר ציבור מהמחנה השני. החזירו לנו את מראית העין לאלתר.
אבל האדישות היחסית שבה מתקבל הסיפור היא גם פועל יוצא של דרמטיזציית יתר. זה מה שקורה כשמעצימים כל עוולה לפול ווליום: לכאורה עוזרים להצלחת המאבק, אבל בסוף, כשמתרחשת עוולה בלתי הגיונית באמת, יש תחושה של דז׳ה וו, וזה נשמע מוכר ומשעמם. אז ראשית, גירוש נער שגדל כאן כל חייו הוא לא משהו שצריך לקרות בישראל. ושנית, הסיפור הזה גם מלמד פרופורציות - לדעת מידתיות וסדרי עדיפויות. בשורה התחתונה, נראה שהמאבק המתוקשר לטובת המסתננים לא רק שלא צלח, אלא הזיק למאבק למען ילדי העובדים הזרים שנולדו וגדלו פה.
קיץ. חם. בואו נעצור לרגע ונראה מה קורה סביבנו מעת לעת. בחירות הן הזדמנות לשנות משהו בדרך שסיגלנו לעצמנו לאחרונה. אנחנו חזק מדי בפוליטיקה וחלש מדי במה שהיא אמורה לשרת.
התרעות פיקוד העורף