ג'ואן דידיון ישבה לצד הבריכה בבברלי הילס ב–9 באוגוסט 1969 כאשר הטלפון צלצל. מעברו השני של הקו היה חבר ששמע על רצח שהתרחש בבית ששכר רומן פולנסקי בסיילו דרייב. הדיווחים הראשוניים היו "נמהרים, מזעזעים, מפורטים ושגויים". ב"האלבום הלבן", הספר שבו תיארה את התקופה, כתבה דידיון: "אני זוכרת בבהירות את המידע השגוי של אותו יום; אני גם זוכרת, והייתי מעדיפה שלא, שאף אחד לא היה מופתע".
השתיקה לא הפריעה לו לתחזק אתר אינטרנט על שמו, שבו שימר בעזרת התוכנה של העולם החדש את האידיאולוגיה השטנית של העולם הישן. כמו צ'ה גווארה במהופך, מנסון הוא אייקון בשל חזותו כאדם צעיר. דיוקנו של פסיכופת כרוצח סדרתי. בשערו הארוך, עיניו הבוערות השקועות בארובותיהן, תמיד לבוש בג'ינס המטולאים באהבה שרקמו נשותיו. המפלצת שהתכרבלה בתוך מנסון ונברה את דרכה החוצה חצתה את כל הקווים האנושיים האדומים. בתום הטבח הראשון, עיניהם בוערות בלילה הקליפורני, שבה משפחת מנסון לחוות הפחונים שלה כדי לשטוף את הדם, לתדלק בבירה, אסיד וסמים קשים אחרים, ויצאה למחרת לטבח השני.
מנסון היה הצגה של איש אחד. נדמה היה שהסורגים הם רק תפאורה שמסיבותיו שלו הוא מעדיף לא לצאת מאחוריהם. לאות הזדהות עם מעריצותיו הרבות שחרטו צלב קרס על מצחם, הצטרף מנסון לרייך הרביעי עם צלב קרס משלו. הוא היה גזען מאוס, אבל בתום הרצאה של שעתיים נגד הפנתרים השחורים, שאל מיהו יואי ניוטון, שזה בערך כמו להשמיץ את ישראל ולשאול מי היה דוד בן־גוריון.
כאשר נשאל רוז מה עבר במוחו כאשר צירף לתקליט את שירו של מנסון, ענה שאחיו גילה לו את תקליטו של מנסון, והוא, אקסל, חשב שאנשים רבים ישמחו לשמוע אותו. "אינני מומחה למנסון", אמר רוז, "אינני מאמין בדברים שעשה. הוא אדם חולה".
התרעות פיקוד העורף