בוקר הגיע, ואף שהתרסקתי למיטה רק כמה שעות קודם לכן, כבר ניצבתי על רגלי, מוכן למה שהפך להיות שגרת הבוקר שלי. על שולחן הברזל (צבוע בתכלת כמנהג המקום) עמדה הגזייה ולצדה כלי עם אבקת קפה שחור טחון וזרעי הל מרוסקים שהבאתי מהארץ. יש מצב שלו היו טורחים היוונים לפשפש בכלי, הייתי נעצר על הברחת הקפה הגדולה בהיסטוריה. ומילא זה - סביר להניח שבחקירה שלי הייתי מטיח בפני החוקרים את האמת הפשוטה: יוונים לא יודעים להכין קפה.
אחרי כמה פסיעות לעבר חדר המקלחת והשירותים ששכן בצד השני של המרפסת, התעטפתי באחת המגבות שהיו תלויות תדיר על חבל הכביסה בחוץ (זה היה הקיץ האחרון בחיי שבו אנטומיה נטולת כרס אפשרה לי להשפיל מבט ולזכות בהכרה שלה זכו אדם וחוה אחרי ביס מפרי עץ הדעת) ואז, עם הקפה שכבר הספיק לבעבע, הייתי מגלגל סיגריה ראשונה של בוקר ומאזין לשקט מסביב, שהופרע מדי פעם על ידי צלצול פעמון הכנסייה הסמוכה או נעירת חמור.
בסוף אותו הקיץ ארזתי את היקום המקביל שלי לתוך הטרולי, לצד כתב היד של אותו רומן, מותיר מאחור שקיות של קפה שפג תוקפו וכמה קשישים שאולי תהו להיכן נעלם הבחור שהתעקש להחליף איתם ברכות ביוונית רצוצה, ואולי לא. נפרדתי מהאופנוע ומתחושת החופש, ושבתי אל היקום היחיד שבראתי לעצמי בעצמי, לטוב ולפעמים גם לרע.
התרעות פיקוד העורף