אז נכון שלונדון הזכיר קצת ילד שאומר לפתע "תחת", רק כדי לראות את התדהמה על פני המבוגרים, ויכול מאוד להיות שהטלוויזיה צריכה להיות אמונה על שפה גבוהה מזו המדוברת ברחוב, בטח כשהדובר שנתפס בקלקלתו הוא מי שכתב שיר הלל מקסים לכבודו של מחיה השפה העברית, אבל ההמשך היה כבר מופע של טמטום בחסות התקינות הפוליטית. היו רבות שבחרו לראות את חצי הכוס הריקה ולקחו את הדיון למחוזות ה"כוסית" (ואני לא מתכוון לכוסית משקה), אותו ביטוי שבעיני רבים נתפס כפוגעני או סתם מגעיל.
ארצות הברית, למשל, היא המדינה שיש בה הכי הרבה חוקים נגד הפצת פורנוגרפיה. נחשו איזו מדינה מובילה בצריכת הפורנוגרפיה שלה? ניחשתם נכון!
זאת ועוד: אפשר שהבחירה בנשיא שמתרברב ביכולתו לתפוס נשים בערוותן (מה בין המילה "פוסי" למילה שבחר לונדון?) דווקא במדינה שהשיח בה הוא הכי פוליטיקלי קורקט, היא ההוכחה הטובה ביותר לכך ששפה לא משנה מציאות, אלא להפך: אני בטוח שיש אמריקאים שבחרו בדונלד טראמפ במחאה על הטוטליטריזם הליברלי אשר "מכבד כל דעה", בעודו מנסה לנסח מחדש את הטרמינולוגיה שבעזרתה אנו חושבים.
הרי המנכ"לית במשרד היא קודם כל הבוסית (אפילו אם היא במקרה גם... טוב, הבנתם, זה כמעט מתחרז), והמפקדת בצבא היא קודם כל המפקדת, והרופאה היא ד"ר - גם במקרים שבהם מדובר באישה יפה. ומנהל הבנק הוא קודם כל המנהל, גם אם הוא אתיופי, ערבי או בן כל קבוצה מגדרית, דתית או אתנית אחרת. נכון ששינוי כזה דורש הרבה יותר זמן ומאמץ מאשר התגוללות על בית הלורדים הדמיוני של התקשורת (שבו מכהן ירון לונדון כיו"ר), אבל מי שרוצה לשנות את מציאות חיינו, הגיע הזמן שיתחיל לעשות - ויפסיק להסתפק בסתימת פיות.
התרעות פיקוד העורף