האימה היא ש"אפוקליפסה עכשיו", אולי הסרט האייקוני והמדובר ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי, בן 40, וגילו המצטבר מהדהד את גילי ואת העובדה שאני חי בעוצמות שונות, אך נוכחות, את סיפורו על המסך ומאחוריו עד הפרטים הקטנים והשוליים ביותר: כמו המזכרים הזועמים המטורללים ששיגר קופולה הנצור בפיליפינים אל העורף הביתי בסן פרנסיסקו ובהם קצף על גביעי הקריסטל השגויים שנשלחו בעלות אסטרונומית לצילומי סצינת "המטע הצרפתי", כי "יין לבן מגישים קר ויין אדום בטמפרטורה של 58 מעלות (פרנהייט - ר"מ)".
לפעמים נדמה לי שמשימת חיי היא לחתור לעבר קופולה במעלה נהר אפל ומכוסה ערפילים כדי לסיים באמצעים קיצוניים את שלטון העריצות שלו על התרבות הפופולרית באמריקה. אבל הוא סיים אותה בעצמו כאשר עבר לעסקי יין ומלונאות. אין תלונה חלילה, הוא פרנסיס הקדוש. קחו מאיתנו את הסנדקים ואפוקליפסה - ותפיסתנו את החיים תשתנה מהותית ומשפטי מפתח אוניברסליים מהשיח היומי שלנו יימחקו באכזריות.
מרוב שהוא מתאמץ לחלק קרדיטים לאנשים שעזרו לו להעמיד את הגרסאות השונות של "אפוקליפסה עכשיו", והוא עושה כן בחריצות של שליחות קדושה, יהירותו, גאוותנותו ותחושת העליונות שלו מבצבצות מבעד לתפרים. אינני מאמין שנותר בו כוח לתת לנו יצירת מופת נוספת. ניאלץ להסתפק ביין הלא מופתי שלו, שחלקו נושא תוויות עם שמות סרטיו בגרסת הבמאי.
בשבוע שעבר הגיעה אלי "אפוקליפסה עכשיו: הקאט הסופי" משוכללת ומשויפת, שהתמונה שלה מגולחת להפליא והסאונד ארוז מחדש בטכניקה שנקראתMeyer Sensual surround והכל מתוקתק במיטב הפרפקציוניזם הקופולאי: הגרסה המקורית מ–1979; "Apocalypse Redux" מ–2001; והגרסה החדשה בעלת השם המחייב "הקאט הסופי", שיש בה משום עדות פסקנית לעובדה שאפילו קופולה, האוהב לחטט בקרבי סרטיו במאמץ בלתי נלאה לחלץ מהם אמירה משוכללת יותר, מתחייב שזו התחנה האחרונה.
בקופסה האטרקטיבית והמושקעת בפורמטים K4 ובלו–ריי, יש שישה דיסקים. בנוסף לגרסאות השונות, לא נפקד מקומו של "לבבות באפלה", התיעוד האינטימי של אלינור קופולה את טירופו של המלך פרנסיס ואת שקיעתו לתהומות ייאוש, שעה שארבעה חודשי צילום מתוכננים בפיליפינים התארכו לשנה וחצי; כולל ההחלטה הברוטלית והמתבקשת לפטר את הארווי קייטל שגילם את ווילרד ולהחליף אותו במרטין שין בן ה–36; סירוב משרד ההגנה האמריקאי לשתף פעולה והתלות הבלתי נסבלת בפרדיננד מרקוס ובנכונות הקפריזית שלו להעמיד לשירות קופולה את צי המסוקים שלו; עונת הטייפונים שמחקו את התפאורה ושקופולה התעקש לצלם כאשר השתוללו; התקף הלב הכמעט קטלני של שין אחרי שקופולה הניח לו להגיע לחיטוט הרסני באישיותו ולהתמוטטות עצבים בסופה של סצינת הפתיחה בחדר מלון בסייגון כאשר ווילארד השיכור נאבק עם השתקפותו במראה לצלילי The End של ג'ים מוריסון והדלתות; והגעתו למתחם הסהרורי במעלה הנהר בקמבודיה של מרלון ברנדו, לקול תנועת מזומנים מכיסו האישי של הבמאי לברנדו בקצב של מיליון דולר לשבוע. כמובן שאף אחד לא יודע שדון קורליאונה הפך לגורילה קירח ששקל 200 ק"ג בעל מזג לוחמני, קנטרני, פלגמטי וממורמר.
בנוסף לכל אלה, דיסק הבונוסים לבדו הוא עדות לתחכום ולראיית הנולד של קופולה, שהקפיד להקצות צוותים שתיעדו כל אודישן, כל שיהוק מאחורי הקלעים, כל סיעור מוחות רווי תסכולים, ראיונות חדשים ובזמן אמת עם אנשי המפתח בסרט ומעקב פרטני מדוקדק אחרי כל התקנת הגרסאות השונות, הצגת הסרט הלא גמור בפסטיבל קאן 1978 ומיני חיינדלך מפרכסים והדדיים בין קופולה, השחקנים, התסריטאים ובני זמנו והקאדר שלו, שהם פינג פונג מפרגן של מחמאות הדדיות.
חלק מהחומרים הללו הונחו לפתחנו בעבר, בעיקר בגרסת הבלו–ריי של Redux ב–2011. אבל השיחה בין קופולה ושין היא אינפורמטיבית, מרתקת, מחממת לב ובעיקר משעשעת. כמו גם השיחה הדידקטית יותר בין קופולה והתסריטאי המקורי ג'ון מיליוס. בפעם הקודמת חלף אזכורו של מיליוס את אריק שרון כאחת ההשראות לוולטר קורץ באופן אגבי בלבד, אולי משום ששרון היה בתרדמת. אבל בצפייה חוזרת זה מרתק. מיליוס מפליג במעשייה תלושת הקשר על מלחמת ששת הימים, שבמהלכה הגיע גנרל שרון עם טור השריון שלו לעקבה. תנועת הכוחות בדרום הייתה בכיבוש סיני, ונדמה לי שמיליוס החליף בין עקבה לשארם א–שייח', שזה כמעט בסדר.
אבל הפואנטה שלו היא ששרון, שהיה ידוע באהבתו לצלילה בעירום (?) קפץ למים ודג בצלצל כמה דגים שאותם הכין לקרון הפיקוד שלו. הפואנטה, על פי מיליוס, היא שבמהלך הארוחה אמר שרון "אנחנו אוכלים את הדגים שלהם", כלומר של האויב שהובס. שזו בעצם האלגוריה לאמריקה בווייטנאם. "צ'רלי לא גולש", אומר קולונל קילגור (רוברט דובאל) לאנשיו כשהוא מכריח אותם לגלוש על הגלים במהלך תקיפה אווירית.
***
הקאט הסופי הוא הכלאה מאופקת יחסית בין הגרסה המקורית שנכפתה על קופולה בידי המפיצים וקטמה את הסרט ל–147 דקות מתסכלות, ובין ה–Redux שנמשך 202 דקות ושהתוספות העיקריות בו היו סצינת "המטע הצרפתי" והמפגש השני עם נערות האמצע של "פלייבוי" בסצינה גשומה שבה הן מתמסרות לשף (פרדריק פורסט) ולאנס (סם בוטומס) בתמורה לחילוצן. הקאט הסופי עומד על 182 דקות, והחלטת העריכה הבולטת בו היא להותיר את הצרפתים על כנם ולחתוך את המפגש השני עם "פלייבוי".
הקאט הסופי בהחלט קצר ב–20 דקות מ–Redux, שנסחף על גלי מגלומניה לא מחויבי מציאות. קופולה מסביר את שיקולי העריכה הענייניים שלו, אבל נעדרת מהם ההכרה כי קשה ומיותר להגן ב–2019, בעידן #Me Too, על שיקולים נצלניים למדי על רקע הקשר בין קולנוע וסקס; בגיל 80 קופולה הוא נותן שירותים מובהק ובעל אימפריית מלונאות ויין ואינו זקוק לעימות עם מנהיגות התנועה שישמחו למרוט את זיפי זקנו.
לפני כחודש התפתח בטוויטר קצה–קצהו של דיון תרבותי קטוע בעקבות הצהרה מפי סופרת ועיתונאית כי "צייד הצבאים" של מייקל צ'ימינו נחשב בעיניה לסרט הטוב ביותר על וייטנאם, או משהו דומה. כלומר טוב מ"אפוקליפסה עכשיו". הספקתי להביע התנגדות נזעמת ואז נחתך הדיון, לא לפני שהבטחתי לעיתונאית "הארץ" לשעבר אורית שוחט הסבר להתנגדותי ל"צייד הצבאים".
התרעות פיקוד העורף