הסתיו, שתמיד גורם לו להרהר, הצליח הפעם לערער אותו. "כנראה הגיל", אמר לעצמו ספק בקול (זה קורה לו לאחרונה). הוא עמד בחזיתו של מבנה ציבור עם גינה נאה ומוזנחת בו–זמנית, מאלה שיש לרוב בתל אביב ובטש בערימת עלי שלכת צהבהבים, שלדאבונו, למרות חום שלהי הקיץ, לא היה ביניהם ולו אחד שיהיה יבש דיו בכדי להיות קראנץ' לכפכפיו.
בעוד כמה שבועות יהיה בן 50. הגיל הזה שבו אתה מרגיש את הגוף סוגר עליך ככלא. לא שיש לו בעיות חריגות, טפו טפו טפו, זה רק שפתאום כל דבר נהיה קצת מציק: בבקרים חולף רעד קל של כאב בתחתית גבו, רביצה מול הטלוויזיה בשבת מכאיבה לצווארו, בשר בארוחת הערב מונע שינה. תוצאות הבדיקות שהוא עורך מעת לעת אומנם בסדר, אבל ברשימת אנשי הקשר שלו כבר הצטברו כמה, חלקם אפילו בני גילו, שכבר לא יציקו לעולם יותר בוואטסאפ.
בת כמה היא? הוא תוהה בינו לבינו ומיד משיב: נראית מקסימום בת 30, כלומר צעירה ממנו ב־20 שנה. ומיד זה מכה בו כברק: לא הבטן שתמיד הלכה לפניו, לא כאבי הגב בבוקרו של יום, לא הניקורים הקטנים מול הטלוויזיה בערב אלא התרבות הדברים שאותם כבר לא תוכל לעשות לעולם, היא שכואבת יותר מכל מיחוש. מילה הוא לא החליף עמה, לא ידע את שמה, לא הכיר את אופייה - ובכל זאת העובדה שלא יהיה ביניהם שום דבר, לעולם, מפלחת את לבו כשל אהוב שננטש.
בצוק העתים של הבוקר הוא לרוב מושך אותה משם הלאה, אל שגרת יומם, אבל הפעם גם הוא מחכה, בלי לדעת למה.
התרעות פיקוד העורף