היא יצאה מהחדר, הוא רץ אחריה עם הכלבה, עוד שמעתי: "אבל למה, אמא? אני רק הערתי אותו. לא עשיתי משהו רע", ושוב נרדמתי בחסות מלכת הבית.
היא ענתה שמאז גיל 10. "האמת שידעת על מותה כבר בגיל 5, בגן מלכה", היא הזכירה, "אמא של ילד בגן סיפרה לבן שלה, שסיפר לך. ולא הפסקת לשאול שאלות, ולדבר על אוטו שחור. היית תינוק כשהיא נפטרה, לא יכול להיות שזכרת, אבל זה העסיק אותך. דאגנו שבבית לא תהיה השפעה, ובגיל 10 החלטתי שאתה מוכן. אז כמעט 50 שנה, רוני, זו התקופה שאתה בא לכאן. ואני זוכרת אותה כל יום, כאילו זה היום. אלה החיים הדפוקים שלי, ואין מה לעשות".
"יאללה אמא, נגמר היום, נגמר הטיול. בואי, עוד רגע כיפור. מה את מתבוננת לי פה מסביב, כאילו את בוחנת אם טובים השכנים בעינייך. בואי נעוף מפה".
גמר חתימה טובה לכולם.