חיי בתחילת תש"ף: מהתקלה בממיר, דרך הגשם במדבר ועד לאוגר של גיאצ'ו

זה ממש עשה אותי מאושר, שהתקלה ממוספרת. ניסיתי להיזכר מה לימדו אותי בקורס מש"קי אלחוט בבה"ד 7 לפני 40 שנה. כן, היה שם איזה דביל שדיבר אלינו על מקור מתח ותדר יציב; כמה חשוב מקור מתח, ומתחחחח ועוד מתחחח, ובא לי להוריד פצצה למסך. אבל הילד היה לידי, אז לא רציתי לתת לו רעיונות לימים שבהם לא אהיה לידו ותהיה תקלה. אז עשיתי את הפעולה הנכונה ביותר וצרחתי: כיפושששש.

הוא רץ לחדרו ואמר לאמו שמחר אבא מביא לו אוגר, אז הוא הולך לישון עם שרי. כיפוש הגיעה לסלון, מצאה אותי שרוע על הספה ועברה לאנגלית. "אתה לא יכול להבטיח לו משהו ולא לקיים. תפסיק להתנהג כמו מכור שקונה את הרגע הבא ורוצה שקט. אם הבטחת לו, תביא לו. זה ברור?".

"יאללה כיפוש, הרדמתי לך אותו. טפלי לי בטלוויזיה", אמרתי לאישה.

סרגיי: "תראה מר קופמן, אתם שילמתם 115 שקל לחודש, אבל יש לי כאן חבילה של 100 ב־105 שקל לחודש. אתה רוצה"?

אני: "תגיד, אתה אמיתי? כולה דיגיטל, שלח פקודה ונגמור, למה לשגע אותי"?

סרגיי: "זה בלתי אפשרי, מר קופמן. נדרש טכנאי, והוא יכול להגיע אליך ב־23 לחודש בשעה 08:00 בבוקר. אתה מוכן"?

אני: "כן. לך על זה".

היא הביטה בי בחיוך ואמרה: "רק כאשר אתה צריך משהו לנוחות שלך, אתה נזכר שאתה גם מפיק. כבר מתקשרת. יואו, תראה, קיבלנו גול".

פרטנר עלו ראשונים בחכה שלה. "מאמי, יש להם חבילה של 200 מגה ב־90 שקל בחודש. לקחת"?

"בטחחח. רגע, תגידי להם טכנאי מחר וגם מתנה".

אני כבר אכלתי ענבים, גאה בעצמי על ההישג הקמעונאי והפעולה המהירה. "תגידי להם לילה בבראשית במכתש, הלילה השני עליי. אני מכיר את הבעלבית של פרטנר, חיים סבן, הוא מיליארדר. קטן עליו". היא התביישה כנראה לומר להם, אבל הם הציעו לה חודשיים חינם. חשבתי על שימון ואיתן שהיו עונים במצב כזה "למה רק חודשיים? למה לא שלושה"? אבל היא השיגה את הטכנאי שיבוא למחרת.

ביקשתי מכיפוש שתבדוק מזג אוויר, כי את המדבר אני מכיר מהצבא. "28 מעלות מאמי", היא הודיעה בשמחה. אמרתי לאמנון שניפגש שם, אבל הוא אמר שניסע ביחד.

"ואיך אני אעשן?", שאלתי אותו.

ועל הכישרון של ארקדי כמלחין ושל מיכה שטרית ככותב באמת שאי אפשר להתווכח, וגם אף אחד לא רוצה. הם כבר לא ילדים, הם בסביבת הגיל שלי. עברו משהו בחיים, וכל מעבר הותיר בהם צלקות. אני מכיר את זה, לי יש את שלי.

ריקי התקשרה. "קוף, איפה אתם? אני מיציתי, יאללה הביתה. רטוב לי פה".

פתאום היא ואמנון עמדו לידנו. ניסיתי לשכנע אותה שזה רק גשם, תכף יסתיים וההופעה תימשך. "קוף, ראינו מספיק. עכשיו 11 בלילה. יחזרו ב־12, לא לפני, נגיע הביתה ב־4. לא מתאים, נלך להופעה הבאה בתל אביב. אני מבטיחה לך".

אמנון המשיך לחייך. "קוף, היא החליטה, אז זה נגמר. תתקדם".

התחלנו לבוסס בבוץ הלבן בכיוון החניון. שני ק"מ של הליכה עם כפכפיאת שלא מתאים למתאר הקרקע.

"כיפוש, נשבע לך שאמנון היה שפיץ", הסברתי לכיפוש כשהגענו הביתה. "הוא לא היה צריך לדבר, הוא רק היה מביט ומחייך, וזה הספיק כדי שהבנות יהיו בדום שתיקה. ריקי כנראה עשתה לו אוברול לאישיות". "מאמי, גם אתה היית שפיץ פעם", היא ירתה מיד. "אנשים משתנים כשטוב להם, אתה הרי יודע".

בוקר חמישי 07:47, זולו־טיים. "אבא קום. בוא נלך לווטרינר. צריך לשאול אותו אם הוא מסכים שיהיה אוגר לשרי. קום אבא".

חיכיתי לסיוע של הכוחות בעורף. והוא הגיע באמצעות מלכת הבית. "גיא עזוב את אבא, קח את שרי ולך לסלון". ואז היא התרכזה בי. "אני אוציא אותך מזה, כמו תמיד. אבל בתמורה אתה הולך עם גיאצ'ו לבריכה בשבת, וגם בשתיים הבאות. אתה חייב ללמוד שאם מבטיחים, אז מקיימים. תישן טוב, חיים שלי".

ואלו החיים שלי בפתיחת תש"ף.