איך קרה שהדיון הציבורי נשען על מונחים שנטמעים כשמות קוד, אף שחלק גדול מהציבור אינו באמת מבין מה עומד מאחוריהם? הם נורים לאוויר כאילו שכולם יודעים את פירושם, אבל זה בדיוק מה שמשאיר כר נרחב לאי־הבנה, שמנוצלת למניפולציות ולספינים. אז לצורך היציאה מהפלונטר הפוליטי שנקלענו אליו, מן הראוי שבמסגרת הדיון הסוער לפחות נדע על מה אנחנו מדברים.
ובאמת, מהו בכלל מתווה הנשיא? מכיוון שכל ויכוח בימים אלה מבוסס על נרטיב, כדי להסכים על עובדות בסיסיות הכי קל לעשות חיפוש בגוגל. מתווה הנשיא, שהוצג מיד לאחר הבחירות, הציע פתרון לבעיה אחת בלבד: המצב המשפטי של ראש הממשלה. ריבלין הציע שנתניהו ייצא לנבצרות אם וכאשר יוחלט להגיש נגדו כתב אישום. הוא הציע לאפשר את זה על ידי כך שגנץ יחליף את נתניהו כראש ממשלה בפועל בזמן שהלה יעסוק בענייניו המשפטיים, ושבמקביל - חוק הנבצרות יתוקן ויאפשר נבצרות ליותר ממאה ימים.
את כל השאר הנשיא השאיר לכחול לבן ולליכוד לפתור לבד - מי יהיה ראשון ברוטציה, אם בכלל תהיה רוטציה? אילו מפלגות יהיו בממשלה, פרט לשתיים הגדולות? וכמובן שלא נאמר דבר לגבי גוש כלשהו שהליכוד מתעקש לנהל כל מו"מ קואליציוני בשמו.
אבל הנה עבר לו חודש וחצי, וזיכרוננו הקצר כבר מתעתע בנו בעזרתם האדיבה של אינטרסנטים למיניהם, וגם של עיתונאים שמדברים בקודים ויוצאים מתוך הנחה שכל הציבור, בדיוק כמוהם, מעורה בכל הפרטים. מישהו בכלל מדבר היום על מבנה הנבצרות או על מתווה הנשיא האמיתי?
אז מהו הרעיון מאחורי ממשלת מיעוט? אופציית ממשלת מיעוט שתוקם על ידי כחול לבן ותיתמך על ידי הרשימה המשותפת מבחוץ, עשויה להצטייר כמו חלום בלהות וקריסת החזון הציוני. מצד אחד, הציבור שומע את מתייפייפי הליברליזם חוזרים על המנטרות שמתמקדות בכך ש"אסור לדבר ככה על חמישית מאזרחי המדינה". מהצד השני מגיבים במנטרות אחרות, שמתלבשות על כל הפחדים הקיומיים של הישראלים: כאילו המשמעות היא השתלטות עוינת של האזרחים הערבים על הממשלה, כשכל מה שמעניין אותם הוא זכות השיבה, הקמת פלסטין וחיסול ישראל כמדינה יהודית.
הקטע הוא שבשתי הטענות יש מן הצדק, אבל הן לא רלווטיות. הליברלים צודקים, משום שנבחרי ישראל חייבים למצוא דרך להפסיק לדבר באופן גזעני ומכליל על האזרחים הערבים, והשמרנים צודקים, משום שכל עוד הח"כים מהמשותפת מתבטאים כפי שהם נוהגים להתבטא, זה מונע כל אפשרות להכניס אותם לקונסטלציה של ממשלה ציונית. אבל רעיון ממשלת המיעוט הוא שונה לגמרי. בעצם מדובר בקומבינה פוליטית שמטרתה להקים ממשלה ציונית במאה אחוז, ואולי אפילו ממשלת אחדות אמיתית.
כל הסיפור הוא דרך להתיר את הפלונטר ולשים קץ להצגה חסרת התוכן של "שיחות המו"מ בין הליכוד לכחול לבן" שלא באמת מתקיימות. ייתכן פשוט שהפלונטר לא יותר בפעימה אחת, אבל כן יותר בשתי פעימות. כלומר: בפעימה הראשונה תוקם ממשלת מיעוט, והמשותפת אכן תתמוך בהקמתה מבחוץ, אבל לא תיקח בה חלק. לכולם ברור שממשלה כזו לא תוכל להאריך ימים, כי למרבה הצער עמדות המשותפת אינן מאפשרות שיתוף פעולה אמיתי. אבל ברגע שתהיה ממשלה ויוחלפו השרים ותשתנה המוזיקה - גם המציאות הפוליטית תשתנה. העמדות והאינטרסים ישתנו, כי משהו יזוז על לוח המשחק.
יש מי שמפחד שהמשותפת תשתק כל אפשרות לפעילות ביטחונית, אבל זה לא נכון. המשותפת אומנם תתמוך בהקמת ממשלת מיעוט, אבל לאחר מכן לא תוכל להפיל אותה בקלות, משום שהצעת אי־אמון כוללת, מאז 2014, את ההכרח להציג ממשלה חלופית. קשה להאמין שגם נוכח מבצע מקיף בעזה, המשותפת תגיש הצעת אי־אמון שבמסגרתה תמליץ על ממשלה חלופית בראשות נתניהו וסמוטריץ'. מה שכן - המשותפת תוכל להפיל את ממשלת המיעוט אם תמנע העברת תקציב ברוב של 61 עד 31 במרץ 2020, ובכך תגרום לממשלה להתפזר. אבל עד 31 במרץ תוכל כחול לבן לצרף מפלגות אחרות לממשלה לאחר שהמפה תשתנה, ולהגיע לממשלה ציונית של לפחות 61 חברי כנסת במסגרת הפעימה השנייה. אפשר להתווכח אם זה תסריט אפשרי ומהי הסבירות שלו, אבל לפסול אותו בגלל התדמית שיוצר שם הקוד "ממשלת מיעוט עם ערבים" זה בטח לא מהלך שמקדם אפשרות לממשלה מלאה וציונית.
התרעות פיקוד העורף