מכרז: מתבקשות הצעות לאספקת שלטי הכוונה בדרכים לצורך החלפת שלטים שפג תוקפם. השלטים צריכים להיות על פח, במתכונת שלטי הדרכים על פי התקן בישראל. על השלטים צריכה להופיע הכתובת: אל אי אי־השלום.
אני עצמי ממשיך בעקיצות, מקווה להתמנות לרב פשפש ואחר כך לרב פשפש ראשי.
פחות חניה, יותר זוגיות. משום שאין חניה בערים שלנו, יותר ויותר זוגות נוסעים בשניים. אני שונא את המילה זוגיות, שנראית כמו מילה של מהנדס מכונות לתיאור אהבה, אבל במקרה שאני מתאר, שבו הזוג נוסע יחד כדי שאחד יחכה במכונית כשהשני מסדר משהו בעיר, המילה זוגיות היא המילה הנכונה.
רק לעתים רחוקות מבצבץ איזה יוצר שאיננו מבין את כללי ההתנהגות הנאותה וחושף ביצירתו מערכת משפטית מושחתת. השנה, למשל, הופיע רומן בשם “השופט" (מאת שי אספריל, הוצאת עם עובד), ובו הסיפור מתרחש על רקע שקרים, צביעות, הסתרת עבירות וסתם טיפשות בקרב השופטים הישראלים. זה לא ספר משנה סדרי עולם כגון “אוהל הדוד תום" או “ארכיפלג גולג", וצריך לקרוא אותו תוך סלחנות מסוימת לסגנון הכתיבה, אבל הוא בכל זאת שווה קריאה ואף מהנה. מצד שני, אני תמה איך הוצאה לאור מוציאה רומן כזה לחנויות ותורמת בכך לקץ הדמוקרטיה.
מידע בקיצור לכל חוקרי עם ישראל:
אחדות בעם ישראל עושה אותו לא עם ישראל. מצד שני, מי שחושב שעם ישראל לא מאוחד כשהוא לא מאוחד, ילמד בדרך הקשה שהוא טעה. לא הגיוני? או, זהו עם ישראל.
הבעיה שלנו עכשיו היא לא מריבות פוליטיות בין ראשי המפלגות אלא העובדה שבעוטף עזה חיים אנשים שמדברים ביניהם באותה שפה עברית כמו בשאר חלקי ישראל, אבל לא מדברים בבית על אותן בעיות.
יושב לו הצפרדע בשלולית, סביבו בוץ נעים והמון זבובים טעימים, הראשנים נחמדים, צפרדעות לא חסר. אז למה הוא מביט בטלפון שלו פעם, פעמיים, אולי שלוש, אולי פשוט מוטב לא לדעת בעצם כמה פעמים ביום, כדי לראות אם הנסיכה, במגורי הנסיכות הרחוקים, הציצה בצילומי השקיעות שהוא מעלה כל ערב לאינסטגרם.
התרעות פיקוד העורף