הוויכוח על התיישבות ביו"ש מעולם לא היה משפטי, אלא פוליטי | פרופ' אלדד

"יהודים המתיישבים בתל אביב משתמשים בדיוק באותה זכות משפטית שיש להם להתיישב בשטחים שנכבשו בששת הימים".

להבנתו המשפטית, זכותם של יהודים להתיישב בשטחים אלו מעוגנת בחוקת האו"ם, סעיף 80, בפרק ה־12 למגילת האומות המאוחדות.

פרק זה עוסק במערכות נאמנות בינלאומיות שהחליפו את שיטת המנדטים של חבר הלאומים. הסעיף נוסח כך כדי לתת תוקף משפטי להחלטות הארגון שקדם לאו"ם, הוא חבר הלאומים. בין השאר - להחלטות ועידת סן רמו מ־1920. מבחינת "הדין הבינלאומי" - דווקא הסעיף הזה מקנה תוקף חוקי להקמת מדינת ישראל, ולא, כפי שסבורים רבים - החלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 (החלטה 181) שלא הגיעה לידי מימוש ולכן פקעה. כזכור החליטה ועידת סן רמו להעניק לבריטניה מנדט על שטחי ארץ ישראל, משני עברי הירדן, כדי להקים בהם בית לאומי לעם היהודי ברוח הצהרת בלפור מ־1917.

הערבים לא היו מוכנים להשלים עם הקמתו של הבית הלאומי שלנו והחלו לשרוף, לשדוד ולרצוח. כך התחוללו "מאורעות" תרפ"א (1921), תרפ"ט (1929) וגלי הטרור והרצח של תרצ"ו־תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול" 1936־1939).

בשלהי 1936 נשלחה לפלשתינה־א"י ועדת פיל כדי לנסות ליישב את הסכסוך היהודי־ערבי. הוועדה התכנסה במלון "פאלאס" בירושלים (היום - מלון "ולדורף אסטוריה"). כשהופיע דוד בן־גוריון בפני הוועדה, הוא הראה לחבריה את ספר התנ"ך והצהיר שזה הוא "הקושאן" של העם היהודי על ארץ ישראל. התנ"ך, ולא הצהרת בלפור או החלטות סן רמו. גם אני מאמין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, כפי שכתוב בתורת ישראל. וזהו מקור זכותנו על הארץ, ואילו ההחלטות הבינלאומיות השונות אינן אלא הכרה בזכות הזו ולא מקורה. אבל יש רבים בתוכנו שהתנ"ך לא מעניין אותם, והם נזקקים להחלטות של גופים בינלאומיים, היוצרים מערכת משפטית לא־מוגדרת היטב של "משפט העמים", או "הדין הבינלאומי". אלו שבו ודקלמו מאז מלחמת ששת הימים כי שליטת ישראל בשטחי יהודה ושומרון היא בבחינת "כיבוש", והקמת יישובים יהודיים בשטחים אלו היא הפרת הדין הבינלאומי, האוסר העברת אוכלוסייה אזרחית ויישובה בשטחים כבושים. רוב מדינות העולם אימצו פרשנות זו ושבו והצהירו כי ההתנחלויות הן "בלתי חוקיות", מנוגדות לדין הבינלאומי ומהוות מכשול לשלום.

ההתנגדות להתיישבות היהודית בשטחי יו"ש היא עמדה פוליטית מקובלת בחוגי השמאל בישראל. למתנגדים טעמים פוליטיים ומדיניים שונים: הסוגיה הדמוגרפית, הכרה בזכותו של "העם הפלסטיני" להגדרה עצמית, הכרה בהם כ"אוכלוסייה ילידית", והטענה כי ההתנחלויות - ולא הסירוב הערבי להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי - הן המונעות כל אפשרות להגיע להסכם שלום. כל אחד מהטיעונים הללו, מוטעה ככל שיהיה, הוא לגיטימי בוויכוח הפוליטי, אבל בכל ויכוח כזה משתרבבת תמיד גם הסוגיה המשפטית. ובהתנשאות שמאלנית אופיינית טורחים תמיד דוברי השמאל להוסיף כי ההתנחלויות גם מנוגדות לדין הבינלאומי. וכמו בכל ויכוח עם השמאל - הוא אינו יכול להוביל לשום מקום, כי בעיני השמאלנים רק הפרשנות שלהם נכונה ולגיטימית. כל השאר - הבלים. והראיה - רוב העולם מסכים איתם.

אלא שהראיה אינה ראיה, כמובן. מדינות העולם מאמצות קו פוליטי־מדיני על פי האינטרסים שלהן. לרוב מדינות אירופה יש יותר אינטרסים בעולם הערבי, ולא פעם גם מניעים אנטישמיים כבושים או גלויים. באו"ם יש לפחות 50 מדינות התומכות אוטומטית בכל החלטה לטובת הערבים, גם אם זו החלטה הטוענת שחברון שייכת ל"מורשת הפלסטינית" ואין לעם היהודי כל זיקה אליה, או להר הבית. ולפיכך - תמיכה בינלאומית רחבה בהחלטות אנטי־ישראליות אינה משקפת מוסר, צדק או פרשנות אובייקטיבית של "החוק הבינלאומי". זוהי עמדה פוליטית ותו לא.

וכך בדיוק היא טענת השמאל הישראלי על חוקיות ההתנחלויות. זוהי עמדה פוליטית שמאלנית, המנסה להסתתר מאחורי "אמת משפטית" כביכול. והנה בא מזכיר המדינה האמריקאי, המעצמה החשובה בעולם, ואומר ההפך. ובכך הופך החלטות קודמות של מחלקת המדינה והממשלים האמריקאיים בדור האחרון, והולך בדרך המשפטית שסלל רוסטוב. הוא מוכיח כי הפרשנות של המחנה הלאומי בישראל, כפי שנומקה בדייקנות משפטית בדוח השופט אדמונד לוי ע"ה - מקובלת על ארה"ב. בעיניי זו הפרשנות הנכונה. אבל גם בעיני אלו המחזיקים בפרשנות אחרת זוהי למצער עוד פרשנות לגיטימית לחוק הבינלאומי. מי שרוצה ליישם את זכותו הטבעית וההיסטורית של עם ישראל על מולדתו - יחזיק בפרשנות הזאת. אלו הרוצים להקים מדינה ערבית בלב המולדת שלנו - יישענו על פרשנות אחרת.