ישראל חייבת לבדוק לעומק את המשבר הכספי בבימה, וגם את עצמה

המצב שאליו הידרדר התיאטרון הוא מקור לכאב אישי, ממלכתי ולאומי. המדינה נחלצה לעזרתו אבל בסך הכול הטליאה טלאים

אברהם תירוש צילום: ראובן קסטרו
תיאטרון הבימה
תיאטרון הבימה | צילום: אסתר רוביאן, פלאש 90
2
גלריה

ההצגות לילדים היו מתקיימות בדרך כלל ב־11 בבוקר והכרטיסים נמכרו בזול מהרגיל. נדמה לי 20 גרוש מנדטוריים לכרטיס. כל מטבע שנפל לידי בילדותי נשמר בקופסה מוצנעת לימי החופשה, לרכישת כרטיס בהבימה. אני מודה, לפעמים הייתה הצגה כבדה מדי, אבל אני נסחפתי להתרחשות החיה על הבמה, גם אם לפעמים לא הבנתי כל משפט.

הבימה. צילום: לע"מ
הבימה. צילום: לע"מ | הבימה. צילום: לע"מ

הדור הצעיר יותר שהגיע להבימה בהדרגה עם קום המדינה – נחום בוכמן, מישה אשרוב, שרגא פרידמן, שלמה בר שביט, עדה טל, שושנה רביד, פנינה פרח ואחרים - הביא איתו עברית אחרת ומבטא ורקע שונים. דור המייסדים הוותיק ירד בדרך הטבע אט־אט מהבמה. היום, גם הדור הצעיר דאז אינו עוד עליה, רובו גם לא על פני האדמה. הבימה שינתה פניה בהדרגה, גם את הרפרטואר שלה, ועם זאת נותר לה עדיין דימוי ממלכתי־לאומי מסוים, מכובד כביכול משאר התיאטראות בישראל. יש עדיין מחזות שלא יעלו על בימתה.

את הבימה תקפו במשך השנים משברים כספיים וניהוליים שונים, ולא פעם דובר על סכנה שהתיאטרון ייסגר. המדינה נחלצה בדרך כלל לעזרת התיאטרון הלאומי שלה, אבל בסך הכל הטליאה טלאים. הנה, עכשיו הוא שוב נמצא במצב דומה: משבר כספי וניהולי חדש וחובות עתק מדהימים. איני יודע איך נוצר המצב הזה. הידע שרכשתי לגבי ניהול תיאטרון ב־30 שנות חברותי במועצת הנאמנות ובוועד המנהל של תיאטרון אחר, אינו עוזר לי בכך. קשה להבין איך יכול תיאטרון להגיע למצב כזה.

נראה שגם למדינה קשה. אך בסופו של דבר היא בעלת הבית של התיאטרון הלאומי ועליה מוטלת אחריות־על למצב המשברי שנוצר בו. נראה שלהיעדר פיקוח ממשלתי ראוי ומסודר יש חלק נכבד במצב שנוצר. עכשיו חייבת המדינה לבדוק לעומק את מה שקרה בהבימה, לבדוק גם את עצמה ולעשות טיפול שורש בנושא ולא להטליא עוד טלאי ארגוני וניהולי בתיאטרון. כן, טיפול שורש כואב, אבל המצב שהידרדרה אליו הבימה כואב עוד יותר. כאב ממלכתי לאומי.

מנהג חדש בא למדינה. ליתר דיוק: מילה חדשה. לא שנעדרה עד עתה מלשוננו אלא שלפתע החלו לעשות בה שימוש יתר במקום ושלא במקום, כשצריך וכשלא צריך. עד לא מכבר זה היה "בהינתן". מישהו כנראה גנב את המילה מהלשון הצבאית לטובת לשון היום־יום ואי אפשר היה שלא להיתקל בה מדי יום בעיתונים. ואז צצה ה"לגמרי" והדיחה אותה. אתה נשאל שאלה שהתשובה עליה היא פשוט "כן" קצרצר וחביב, אבל היום התשובה היא "לגמרי". או מישהו מצייר תמונת מצב של משהו, התגובה של המסכים איתו תהיה "לגמרי". והמהדרין יקפידו להכפיל: "לגמרי לגמרי". אז אנא, תנו לדבריי אלו איזה "לגמרי" אחד. תודה.

תגיות:
תרבות
/
תאטרון הבימה
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף