כבר היינו עדים בעבר לאנשים, בהם נערים ונערות וילדים וילדות, שנסחפו למוות בשיטפונות מי גשמים עזים שזרמו בנחלים ובערוצי ואדיות. כבר הזדעזענו מממטרים של קללה שסחפו מכוניות על נוסעיהם לאבדון, גם בגל הגשם האחרון. כבר שמענו על כבלי חשמל שנקרעו בסערות גשם ורוח וחשמלו בני אדם למוות. אך כל אלה אינם מגיעים לזעזוע הנורא הנגרם מסיפור טביעתם למוות של סתיו הררי ודין שושני בתוך מעלית שנתקעה בקומת החניון של הבניין, שבו התגוררו בשכונת התקווה בתל אביב, והוצפה מים לכל גובהה.
זה היה מוות מתמשך תוך זעקות השניים לעזרה ודפיקות נואשות על דלת המעלית, כאשר כוחות ההצלה מאחרים להגיע. וכשהם כבר מגיעים, החילוץ הקשה נמשך קרוב לשעתיים ומעומק המעלית מועלות שתי גופות.
זהו “טל ומטר” לקללה, לא לברכה. לקללה קטלנית. וכשמנסים לדמיין את מצבם ואת תהליך מיתתם המחריד של השניים, מתחשק ממש לזעוק ברחובה של עיר “זעקה גדולה ומרה”, כמו זו שזעק מרדכי היהודי בחוצות שושן כשנודע לו על גזירת השמד שהטיל המלך אחשוורוש בעצת המן על כל היהודים בממלכתו.
וכל הסיפור הטרגי הזה, על רקע מזג האוויר יוצא הדופן, אינו יכול שלא להוביל את כל מי שחי בתל אביב ב־1950 לחורף הגשום של אותה שנה. התחוללו בו תופעות אקלימיות נדירות. כבר בתחילת ינואר ירדו מטחי ברד בתל אביב ופתיתי שלג בגליל ובהרי ירושלים. בהמשך ירד שלג שנערם באזורים שונים, ובתל אביב ירדו רק פתיתים. בראשית פברואר ירד שלג כבד בכל רחבי הארץ ואפילו בתל אביב הוא נערם לכמעט 20 סנטימטרים. השלג הגיע גם ליריחו ולים המלח.
נער הייתי אז, יליד הארץ שמימיו לא ראה שלג אמיתי, ובבוקר לא הבנתי מהו הלבן הזה שנערם על מעקה המרפסת ומהיכן הגיע. השכנים זרקו משהו מלמעלה? הוריי, ילידי פולין, צהלו והתרפקו על ימי ילדותם, ואילו אני קיללתי את השכנים.
לא הלכנו לבית הספר כמה ימים. עד מהרה קלטנו את הפוטנציאל המשחקי שבשלג. מלחמות כדורי שלג החלו ברחוב. בשעות רגועות יותר עסקנו בבניית פסלים וארמונות. “השווצנו” בשלג שלנו, ורק ברבות הימים, כשנסעתי לשליחויות בברית המועצות לשעבר, הבנתי שמה שהיה לנו ב־1950 לא היה אלא דוגמית של שלג, או אם תרצו – שלג לעניים.
וכן, גם הימים העליזים ההם לא עברו ללא קורבנות של מזג האוויר. במחנה העולים בעין שמר קרסה אז תקרת חדר האוכל וקברה תחתיה ארבעה עולים חדשים. אם אין מעלית קטלנית, יש תקרה.
התרעות פיקוד העורף