הוא מתגולל על חוק השבות, שבמסגרתו עלו לכאן "מאות אלפים או עשרות אלפים של גויים", הוא אמר ש"חלק מהם קומוניסטים, עוינים את הדת, שונאי דת. הם לא יהודים בכלל, גויים. אחר כך מצביעים למפלגות שמסיתים נגד החרדים ונגד הדת. העלו אותם פה לארץ שיהיה משקל נגד החרדים, שאם יהיו בחירות לא יהיה הרבה לחרדים... גויים גמורים, ממש גויים גמורים, לצערנו הרב, אנחנו רואים את פרי ההסתה שהם עושים". הוא הוסיף ותיאר איך "חלק מהם הולכים לכנסייה בימי ראשון, אפילו למנזר".
כפי שפורסם לאחרונה, שיעור תשלום המסים למדינה של משק בית חילוני גבוה פי כמה מהתשלום הממוצע ממשק בית חרדי. אה, ועוד משהו: בתי הקברות הצבאיים מלאים בקבריהם. הם מוכנים להגן על המדינה הזו עד מוות, אבל הרב הראשי לישראל רואה בהם נטע זר מסוכן.
ברגעים כאלה, כדי להאמין שיש תקווה, אני חוזר לרב חיים אמסלם. רב אורתודוקסי, ספרדי, איש ש"ס מהתקופה שבה עוד הייתה תקווה למפלגה הזו. "זה טירוף מערכות לא רק כאן", אמר לי השבוע הרב אמסלם, "אלא בכל הקהילות היהודיות. בצרפת יש בעיית התבוללות גדולה. לכולם ברור שאפשר לצמצם אותה למינימום דרך גיור. אבל כמעט ואין גיורים בצרפת. הגיור בצרפת בוטל למעשה. הם מפחדים, כי הרבנות בישראל מבטלת להם גיורים. יש בצרפת חצי מיליון יהודים, יש שם בקושי 60 גיורים בשנה.
זה מזעזע. הם מוציאים את הנשמה למי שמבקש להיות יהודי. וזה לא עניין הלכתי. אני רב אורתודוקסי. אם זה היה עניין הלכתי, אני עצמי הייתי נשכב על הגדר. הם נוטשים את דרך הרב עובדיה לטובת גישה של בית שמאי אולטרה. מאז השואה, אני מעריך שאיבדנו מיליוני יהודים בגלל מדיניות הגיור המטומטמת הזו".
זו לא רבנות ראשית לישראל אלא רבנות ראשית לחרדים. ואני שואל, איפה כולם? איפה הציונות הדתית, שהייתה פעם בחזית המאבק הזה? איפה נפתלי בנט? איפה החרדים השפויים? איפה ממשיכיו של זבולון המר? של יוסף בורג? מה עובר עלינו? לאן כולם הלכו? שואלים אותי למה אני נאבק כל כך למען העולים מרוסיה. אני עונה שזה לא העולים מרוסיה. זה היהודים בכל העולם. בצפון אמריקה, בצרפת, בכל מקום".
כחול לבן, העבודה, גשר, מרצ. הבעיה היא שחוץ ממנו אף אחד אחר לא זיהה את הגאונות של המהלך. במקום מחיאות כפיים סוערות הוא גורש במקלות. במקום כותרות מחמיאות, חטף מלקות מכאיבות. המתווה הפך למכווה. פרץ, מגורש סדרתי, רגיל לפרוצדורה הזו. גירשו אותו אחרי לבנון השנייה, לא רצו את כיפת ברזל, לא האמינו שיהיה שכר מינימום בגובה 1,000 דולר. הוא יודע לשחות רק נגד הזרם. אלא שהפעם לא מדובר בזרם. הפעם זה צונאמי. לקח לו יומיים להבין שהוא דוהר במהירות של 200 קמ"ש לתוך קיר.
עלולות לקום מפלגות לוויין קטנות (ע"ע סתיו שפיר) שיעשו נזק נוסף. זה מצב קלאסי של lose-lose, אמר גנץ. טוב, אמר פרץ, אם אני יורד מהרעיון הזה, אתה מוכן להתחייב שלא תשב עם הליכוד? או, לפחות, שלא תשב עם בנט וליברמן? ברור שלא, אמר גנץ, אני לא פוסל אף אחד ולא מוכן להתחייב. ההתחייבות היחידה שנתתי היא לא לשבת תחת נתניהו עם כתב אישום. קיימתי אותה במלואה.
בשיחתם, העלה פרץ בפני גנץ את ההצעה הבאה: בוא, תן לנו לעשות קמפיין על איחוד גדול. בוא נראה אם זה מזיז משהו. בוא נחשוב מחוץ לקופסה רגע. אם אנחנו מצליחים לטפס באיחוד הגדול הזה לכיוון של 46־47 מנדטים, זה בינגו. זה גוש חוסם, זה מהפך. בלי טובות של ליברמן. אם נראה שזה לא הולך, אז לא. נלך לתוכנית ב'. גנץ לא ממש זרם. השאלה עכשיו היא לאן פרץ יזרום.
הוא בסך הכל מנסה לחשוב אחרת, לצאת מהתבוסתנות הרגילה, לחשוב על ניצחון. הרי גם אם נתאחד עם מרצ, זה לא אומר שניצחנו. זה אומר שהנצחנו את גוש ה־56, מקסימום 57. נו, ומה אז? נהיה שוב תלויים בליברמן, שבסוף יישבר ויקבל מנתניהו את ראשות הממשלה תמורת חנינה או משהו. מה שעמיר מציע זה סיפור אחר.
לרוחב כל התמונה. כאיש אחד. בלי מריבות ובלי אגו מיותר. יד ביד. יוצרים משהו חדש, רענן, מלא תקווה. תחשבו על זה, אומרים אנשי פרץ, ביחד יש לכל מפלגות המחנה 70־80 מיליון שקל לקמפיין. זה המון כסף. יש לנו פעילים בכל הארץ. אפשר להפוך את המדינה. אפשר להפסיק להיות תקועים על אותה בלטה של אותם 56־57 מנדטים. אפשר לחשוב אחרת.
הוא כבר קיבל הבטחה שמספר השרים של העבודה־גשר יוצמד ל־6 המנדטים שיש לה היום, ולא לאלה שתקבל מחר. ועדיין, חבל לו שלא נותנים לו צ'אנס. הוא בטוח שאפשר היה לחולל שינוי. שאם רק כחול לבן הייתה שומרת על שתיקה ונותנת לו ולחבריו לעשות קמפיין איחוד גדול כמה ימים, השמיים היו נבקעים וגשם של מנדטים היה ניתך ארצה. כך לפחות הוא מאמין. מצד שני, הוא האמין שיביא 15 מנדטים מהימין והפריפריה בזכות החיבור עם אורלי לוי־אבקסיס. וזה לא הסתייע.
התרעות פיקוד העורף