נניח שהרבנים לומדים גמרא, אבל מדפוסי התנהגותם בציבור ומסגנון תגובותיהם בנושאים ובעיות נראה בבירור שהגמרא לא לימדה ולא מלמדת אותם. הם פשוט לא ספגו, לא קלטו, לא אימצו את מה שהגמרא והמקורות מלמדים: איך להתנהג במישור הציבורי, איך להגיב על נושאים שבסדר היום, ואיך להתבטא בפומבי באופן וסגנון מתוך רגישות לכבודם של בני אדם.
הרוב מקרב גדולי מורי ההלכה והפוסקים שפעלו במאה שעברה בישראל ובארה"ב היו מפורסמים במיוחד בפסקיהם המקלים, בהיתרים שנתנו, בהדגש הרגישות וההתחשבות במצוקות בן האדם שביקש חוות דעתם. הם היו נאמנים לעקרון התלמודי המפורסם "כוח דהיתרא עדיף", כוח ההיתר חזק ורצוי מאיסור – שהוא ביטוי רווח לקיצוניות. המורשת העשירה של פסקי הלכה והוראה האצורים והנגישים בספרים שכתבו ופרסמו רבי משה פיינשטיין בארה"ב והרב עובדיה יוסף בישראל מלאה וגדושה בפסקים, הוראות, הנחיות ועצות שתוכנם הוא מפגן הוכחה של בקיאות עצומה בתלמוד, בראשונים ובאחרונים, וידע בלתי מוגבל במקורות.
כשיש בקיאות רב יכול לקחת על עצמו את האחריות להתיר, להיות מתון ומפויס. עם בקיאות וידע רב יכול לומר: "לכו לפי הפסק שלי". זה בסדר. אל תחששו. כשאין בקיאות, הרב חושש ופוחד להיות אחראי לכך שיקשיבו לחוות דעתו. לכן הדרך הקלה היא, לאסור, לומר "לא, אל תעזו לעשות את מה שאסרתי".
התרעות פיקוד העורף