הטקס ביד ושם היה חשוב, מרשים וראוי לתואר היסטורי. הנאומים שנישאו בגנות האנטישמיות היו מעולים, ישירים ולעניין. עם זאת, הסיכויים שהם יפחיתו את היקף גילויי האנטישמיות, בארצות שראשיהן ייצגו, או יבלמו את העליה בתופעה, הם קלושים ביותר.
מי שמצפה לתוצאה מעשית בתחום בלימת הגידול במעשי איבה וגזענות נגד יהודים בעקבות הכינוס העולמי ביד ושם, עשויים להתאכזב. הדיווחים, הפרשנויות והערכות שפורסמו על המעמד ביד ושם היו בחלקם הגדול מוגזמים.
הטקס לא ביטא את מצבה המדיני של ישראל בזירה הבינלאומית ובוודאי שלא במרכז האו"ם בניו יורק, כמו שהוא לא שיקף את מעמדו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בבירות הארצות המרכזיות והמשפיעות.
גם אם בראשות ממשלת ישראל היה עומד רפי פרץ או אורלי לוי-אבקסיס, אף נשיא, ראש מדינה או מנהיג עולמי, לא היו נעדרים ממעמד ציון 75 שנה לשחרור מחנה אושוויץ. כולם הגיעו מבלי להתחשב מי הוא ראש הממשלה בירושלים.
השתתפותו באירוע ביד ושם של סגן נשיא ארה"ב, מייק פנס, וביקורו בכותל המערבי, לא ישפיעו כמלוא הנימה ולא ישנו את החלקים בתוכנית השלום של הנשיא טראמפ, שישראל איננה מרוצה מהם ומתנגדת למטרתם.
צריך לשמוע ולהקשיב לשיחות המתנהלות בקרב שגרירים ודיפלומטים בכירים וותיקים במרכז האו"ם בניו יורק, כדי הבין ולהסיק שמבחינה מדינית מעשית, לטקס החשוב והמרשים שהתקיים ביד ושם, לא צפויות תוצאות משמעויות שישליכו על מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית או על מעמדו נתניהו.
באו"ם שמו לב, שאף לא ראש מדינה ערבית אחת, ואף לא נציג של מדינה במפרץ הפרסי, הגיע כדי השתתף בטקס לציון 75 שנה לשחרור מחנה אושוויץ.
התרעות פיקוד העורף