בתוך כל האופוריה על סיפוח הריבונות וגודל השעה, ישנו צורך מיוחד דחוף וחשוב להידוק הקשר והדיאלוג עם ירדן. "תוכנית המאה", ובמרכזה סיפוח כל ההתנחלויות והבקעה, משולה לתקיעת גזע עבות בגרונה של הממלכה. אני מקווה שגם האמריקאים וגם הישראלים מבינים זאת, נמצאים בקשר עם המלך ופועלים למתן את תגובתו, שעלולה להיות קשה וכואבת לישראל ולהסכם השלום החשוב והאסטרטגי. ההסכם והתיאום הביטחוני לא יסולאו בפז, ולפיכך יציבותה של ירדן, כבודה של הממלכה ומקומו של המלך והשפעתו בתהליך הם קריטיים לאזור, לתוכנית ולנו.
נעמה יששכר בבית, וזה טוב וחשוב, אבל אין ברירה אלא לקבוע שאנחנו ״מדינה בהפרעה״. אירוע קונסולרי שגרתי הפך לאירוע לאומי ופוליטי, שגורר התערבות ממשלתית, הצהרות והתחייבויות - וילדה שהפכה מעצירה פלילית לאסירת ציון. אנחנו לא מדינה מתוקנת. אנחנו היאחזות נח״ל.
ולסיום, כמו תמיד, משהו שולי: שבתי השבוע מביקור בפראג ובנמל התעופה התבוננתי בעיניהם של האנשים המתקשים להסיע את מזוודות הטרולי שלהם על השטיח העבות המרפד את כל המעברים בשדה. אני בטוח שהכוונה טובה אבל בעידן טיסות הלואו־קוסט, כשכולם נוסעים עם טרולי - השטיח הופך "לאויב". אנשי הרשות היקרים: רצפה, סתם רצפה, אנחנו רוצים, שהמזוודה תיסע עליה בבטחה ובנוחות. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף