מהר מאוד השמועות על חדר הבריחה מהגטו הפכו לנושא השיחה הבוער בין ההורים שמגיעים לאסוף את הילדים ממסגרות החינוך, שיחת הערב במינימרקט השכונתי. מושך. מאוד מושך להצטרף אל המקהלה הגדולה ולהזדעזע בקולי קולות, אבל שכנתי ד' ואני מעדיפות להיות סולניות, או לכל הפחות דואט שיוצא לבדוק. כלומר אם כבר להזדעזע, אז שיהיה מהמציאות, לא משמועות.
לבשנו מעילים, עטינו כפפות וצעיף והגענו. כמה מאות מטרים מהבית שלנו, בסך הכל. שדרות הרצל, תחנה אחת ברכבת מיד ושם, ואני לא צוחקת בכלל. בחוץ מקדם את פנינו שלט: "הקו א-ל התקווה – כי אדם בלי תקווה נחשב למת...". אנחנו נוקשות בדלת הדירה ששימשה בעבר מרפאתו של רופא הילדים הסלב של השכונה. את הדלת פותחת לנו אסיה, יפה כמו מלאכית. יש פה עבודות אמנות מרהיבות. על המראה בכניסה כתוב: "תערוכת המרד לזכר המרד. אז העולם שתק ועכשיו אתה". זה מוזיאון לכל דבר.
לשרנקה ולבעלה, משה קופיטו, נולדה בת בתנאים לא תנאים, ב־20 בפברואר 1941, ושמה מאיה. כעבור ארבעה חודשים הגרמנים כבשו את וילנה ותוך זמן קצר החלו במסע רצח של יהודי העיר ביערות. משה גויס לעבודה במסגרת פלוגות העבודה היהודיות, ונרצח בעקבות הלשנה. לשרנקה לא נותרה ברירה, ובלב שבור היא מסרה את בתה מאיה לרופאה קומוניסטית בבית יתומים בווילנה, תחת שם פולני בדוי – ידוויגה סוגק. מאז אבדו עקבותיה של מאיה. אלוני מבקש באמצעות המוזיאון שהקים בביתו למצוא אותה, ובאותה נשימה להזכיר את פועלה של שרנקה. "הגיע הזמן שתגידו תודה לאישה שהקריבה את בתה ואת עצמה בעקידת יצחק נשית, עבור הצלת יהדות ורשה ומרד גטו ורשה – ההשראה לדמוקרטיה העכשווית ולהקמת המדינה. כשהייתי קטן היו לי דודות שאמרו לי 'תגיד תודה'. הן מתו ועמן תפיסת עולמן. אז אני המחליף שלהן".
אלוני בעצם קורא תיגר על משטור הזיכרון. הוא מבקש לספר את הסיפור מזוויות אחרות. לשם כך, הוא מקרין ברחוב קטע מסרט תקופתי מהשואה. ומה לעשות, בסרט הזה מופיעים גם צלבי קרס. זה אולי לא נעים למערכת העיכול, לא נעים ללב, לא נעים לתודעה. זה אולי מפר שקט ואיזון, אבל יותר מהכל, זיכרון הוא חובה מוסרית בסיסית. לא מספיק לצקצק ולהזדעזע, לירות לתוך הרשתות החברתיות הלם ותדהמה. הלו, מזה יש לנו די והותר. מה כן? לגשת אל המוזיאון הזה, שהקמתו כרוכה במסירות נפש יוצאת דופן, להקיש בדלת, לבקש להיכנס, ולזכור את שרנקה. מי יודע, אולי גם מאיה תימצא.
התרעות פיקוד העורף