פעם חשבתי שהרשת החברתית עושה לנו טוב בכך שהיא מסייעת לנו להכיר את דעותיו האמיתיות של מי שבערב, במהדורה, מעמיד פנים של פרשן אובייקטיבי. אבל משהו קרה בשנים האחרונות, כשהעסק התהפך. עם התפתחות הרשתות החברתיות, חמש הדקות שבהן אנחנו יכולים לצפות בפרשן המדיני בטלוויזיה הפכו להיות החלטורה, בעוד הפעילות שלו ברשת החברתית הפכה לעיקר. כשהרשת משמשת למה שנראה כמו עיתונות, זה בסדר. כשהיא משמשת לתעמולה או ללעג על בסיס שוטף של מושאי הסיקור מהמערכת הפוליטית, זה סיפור אחר.
שיהיה ברור, אני חי בשלום עם דעתנות. לא סתם חי בשלום, אני עצמי כותב את דעותיי כבר שנים, ועושים את זה רבים אחרים. כל עוד הדעתנות הזו היא משהו שאפשר להגדיר אותו, ולו בהגדרות המרחיבות היותר, כ"עיתונות", זה בסדר. בין שזו פובליציסטיקה, בין שזו פרשנות שכל צופה מבין לאיזה כיוון פוליטי היא דוחפת. העניין הוא שאם תעברו על חשבונות הטוויטר של רבים מהכתבים הפוליטיים והמדיניים, פרשני המשפט ופרשני חדשות החוץ - אלה שתפקידם לסקר את פעולותיו של ראש הממשלה, את מעשיו ואת מהלכיו המדיניים - לא תמצאו שם, מעבר לערימות של תעמולה פוליטית מזוקקת, שום דבר שמזכיר עיתונות. למה העיתונאים משתמשים לשם כך בטוויטר? פשוט מאוד. משום שאין עורך בעולם שיאפשר להם לעשות את זה במהדורה שבה הם מופיעים.
העיתונאים האלה, חשוב לא להתבלבל בעניין הזה, הם שחקנים פעילים במערכת הפוליטית. הם חלק בלתי נפרד מתעמולת הבחירות של המפלגות. אינני מדבר על מי שמצייץ פה ושם, או על מי שמדי פעם חשקה נפשו להביע דעה. אני מדבר על עיתונאים שעובדים בזה. תבחרו לכם את אחד הפרשנים האלה (אם אתם חיים ברשתות החברתיות, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון), השוו את חשבון הטוויטר שלו לזה של יאיר לפיד או של אסף זמיר או של יועז הנדל, ונסו לשאול את עצמכם מה ההבדל בין הטוויטר של העיתונאי לזה של הפוליטיקאי. אין שום הבדל.
בואו נחשוב רגע על הקשר שבין העיתונאי לרשת החברתית. הרי אנחנו, העיתונאים, אלה שמחזיקים ברשת 100 או 200 אלף עוקבים, יודעים שאיש לא עוקב אחרינו בגלל העיניים היפות שלנו. עוקבים אחרינו כיוון שאנחנו עיתונאים. משם מגיעה ההיכרות של הציבור איתנו. ובסופו של דבר, כשאותם עיתונאים נותנים לנו, כאמור, רגעים ספורים על המסך במהדורה, ושעות ארוכות של פעילות פוליטית שבה הם מקדמים את המועמד שלהם בטוויטר, אין שום הבדל בינם לבין הפוליטיקאים ופעילי הקמפיין שלהם. נכון, צריך להודות שלא תמיד קל לצייר את קו הגבול בין הראוי לבלתי ראוי. אני, לדוגמה, תומך בגילוי נאות של עיתונאים בשאלה למי הצביעו (הזדמנות טובה לגלות בעצמי: הצבעתי ימינה). אני גם חושב שביום שבו עיתונות המיינסטרים תהיה מגוונת דייה, יהיה קל יותר לבלוע עיתונאים שמביעים דעה.
תארו לעצמכם מה היה קורה פה אילו הייתה מתפרסמת הקלטה של מנהל מחלקת במבה בחברת אסם, ההוא שמוכר לנו את החטיף הפופולרי הזה כמזון מומלץ לילדים, כשהוא נשמע מסביר בה שהבמבה - בניגוד למה שהוא עצמו מספר לנו בפרסומת - רעה לבריאות ומסכנת את חיי ילדינו. מישהו היה קונה פה במבה אחרי אירוע כזה? וכאן, אצל גנץ, רק נזכיר, לא מדובר בשקית נשנושים אלא במועמד להנהיג את המדינה שלנו.
נתניהו, לפחות לפי מה שהשמיעו לנו, לא בישל כלום. הרב הקליט את בכר, ואז פנה לנתניהו והודיע לו שיש לו הקלטה שבה יועצו הבכיר של גנץ אומר שהוא איש מסוכן. עכשיו, אני תוהה, מה לדעתכם היה נתניהו אמור לעשות? לנתק את הטלפון? להגיד שזה לא מעניין אותו? למה זה נראה לכם בעייתי אם נתניהו מבקש לעשות שימוש בהקלטה שהובאה אליו, שבה מעיד האיש הקרוב קרוב לגנץ שהוא מסוכן למדינה?
כן, הסבירו המומחים, אבל ההקלטה הזו הוכיחה שנתניהו שיקר כשאמר יום קודם לכן, בתשובה על שאלתה של רינה מצליח, שהוא לא דיבר עם הרב הזה. האמת, אני מסכים, זה באמת לא יפה שנתניהו לא אמר את האמת, כשמצליח ניסתה לחשוף את מעורבותו הלגיטימית לגמרי בשיחה שקדמה להעברת ההקלטה לעיתונאי. אגב, אני מכיר עוד כמה פוליטיקאים שמעורבים בדרך כזו או אחרת בהעברת חומרים לעיתונאים, ולא ששים לספר על זה בשידור חי. ולכן, אני רוצה לדבר רגע על השאלה של מצליח ועל התהיות שהעלו רבים מחבריה באגף השמאלי של העיתונות, בסוף השבוע שעבר. מניין בא לכם הרעיון לחטט אחר מקור ההקלטה? למה זה חשוב? את מי זה מעניין? וממתי אנחנו, כעיתונאים, עושים את זה?
הייתי מבין את החפירה הזו, אילו הייתה טענה שהדברים בושלו ושישראל בכר כלל לא אמר את מה שצוטט מפיו. זה באמת היה ראוי לתחקיר. ממש כמו אחרי אותה נפילה שהייתה לאמנון אברמוביץ' ורוני דניאל, שחשפו את "מסמך גלנט", והתברר שהוא מזויף. אבל כאן, כאמור, אין טענה כזו. ואם רינה מצליח מבקשת לברר את הקשר האפשרי של נתניהו להדלפת ההקלטה, הייתי מציע לה עוד כמה שאלות שאפשר לשאול. תארו לעצמכם שבן כספית, עמיתי, היה מפרסם בטורו ביום שישי הדלפה מהקבינט, ולמחרת, ב"פגוש את העיתונות", הייתה מצליח מנסה לברר עם המרואיין שלה, חבר הקבינט אביגדור ליברמן, אם הוא קשור להדלפה הזו. איך היינו מגיבים לניסיון שאלה כזו? האם לא ברור שכל מטרת החפירה הזו - מהשאלה של רינה מצליח ועד לפרסום של אילנה דיין - לנסות להעביר נושא ולהראות שלא הדברים של בכר עצמם הם החשובים אלא האופן שבו הועברו אל עמית סגל?
ואגב שקרים (לפחות לכאורה) של מועמדים, הנה דוגמה אחת שפחות הסעירה, משום מה, את התקשורת השבוע. כמה ימים לפני הבחירות ראיינתי ברשת ב' את בני גנץ. גנץ סיפר שהמימד החמישי, החברה שבראשה עמד, קיבלה אישור מהאגף לפיקוח על היצוא הביטחוני, לפני שניסתה לשווק את עצמה בעולם הרחב. אראל סג"ל, חברי, פנה למשרד הביטחון, בפעם הראשונה לפני הראיון הזה, ובפעם השנייה אחריו, וביקש לדעת אם אכן קיבלה המימד החמישי אישור כזה. לא, השיבה דוברות משרד הביטחון, החברה הזו אפילו לא נרשמה אצלנו. אני מודה, יש עיתונאים שהעמיקו בפרשה הזו יותר ממני. אבל לפחות על פניו, גם זה סיפור מעניין, לא? ודאי לעיתונאים שמוטרדים מאוד מסתירות של פוליטיקאים ערב בחירות.
שלא לדבר על התעמולה המביכה שצצה שוב בערוצים המרכזיים, רגע לפני פתיחת הקלפיות, בניסיון להפחיד את המצביעים מפניו של הדמון מבלפור. בערוץ 13 דווח יומיים לפני הבחירות שב"מערכת המשפט" יש "דאגה חריפה" שאם נתניהו ייבחר לקדנציה נוספת "הוא יבצע 'טיהורים' על רקע פוליטי". בערוץ 12 הביאו, יום לפני ההצבעה, ציטוט של גורם בכיר ואלמוני במערכת המשפט, שסיפר כי לנתניהו יש שיטה "להכפיש את כל מי שנוגע בתיק שלו".
אלה דיווחים חסרי משקל עיתונאי, שגם מי שהביאו אותם ידעו שאין בהם דבר לבד מתעמולה זולה. שהרי איזה ערך לבד מתעמולה יש לדברים שלא ברור מי עומד מאחוריהם? אם הפרשנית של חדשות 12 הייתה כותבת מאמר ביקורת על נתניהו, בהקשר הזה, זה היה בסדר גמור.
התרעות פיקוד העורף