ועדיין, במהלך ההתברברות הנוכחית שנועדה להוציאנו מהפלונטר, וללא מנדט ברור להקמת ממשלה, מתנהל בימים האלה פוטש בירוקרטי בתוך מערכות הדמוקרטיה, בדומה להתפשטות הקורונה. מכאן ואילך מדובר בחוסנה של מערכת החיסון הדמוקרטית בתוככי הבירוקרטיה הישראלית, בייחוד במערכי אכיפת החוק – מבית המשפט העליון ועד למשטרה.
בימים אלה אנחנו בשלב הראשוני של הקורונה הפוליטית. חלק מהסימפטומים גלויים וחלק סמויים. הגלויים הם התקנות החדשות מבית מדרשו של נתניהו בביצוע אמיר אוחנה ויולי אדלשטיין. שניהם מנצלים את שרשרת הפיקוד שעובדת תחתם על אוטומט. אוחנה מסרס את מערכת המשפט ואדלשטיין פוגע במערכת החיסונית של המערכת הפרלמנטרית. כאן כבר לא החוק מדבר, אלא הנוהל: אדלשטיין את אוחנה מורידים פקודה והפקידים מבצעים. הג'וב שלהם הוא לבצע כמנגנון את פקודת הממונה ולא לדקדק בענייני נוהל דמוקרטי. אני לא רואה את איל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת, נכנס ללשכת אדלשטיין ועוצר אותו אף על פי שכך היה אמור לנהוג. כך בדיוק עובד הנגיף מסוג קורונה: פקודה חודרת את מערכות החיסון הכמו אוטומטיות בגוף.
האם להצטרף לממשלה כדי להחליש את הנגיף ולהסתכן בהידבקות? האם לשבת כמה זמן ליד חבורת הבלוק, לסתום את האף, לקוות שהתמונות המשותפות יקנו לכחול לבן לגיטימציה אצל הימין הרך שיואיל בטובו לחצות את הרוביקון בסיבוב הבא? האם ללכת עד הסוף עם ממשלת 61? בעצם למה לא? ולו רק כדי לסלק מהדרך כמה מפגעי דמוקרטיה שיסייעו להבראה גם אם נגררים לבחירות רביעיות. האם ללכת עכשיו ראש בקיר לאופוזיציה ולאסוף כוחות להתמודדות הבאה? כל תשובה שתיווצר, כמו במאבק נגד הקורונה, תיבחן במבחן הזמן.
ואת העיקר שכחנו: התשובה האולטימטיבית שפותרת באבחה את הפלונטר הסופני לכאורה. שלוש שניות אחרי שנתניהו מתאדה מהחיים הפוליטיים תקום כאן ממשלה. בינתיים אפשר וצריך לצעוק: צא דיבוק. גם מהסיסטם הפוליטי וגם מהבריאותי.
התרעות פיקוד העורף