השבוע נזכרתי שיש לי דרכון, אבל לא זכרתי בשביל מה צריך אותו

משהו: בבתים רבים נשמעה בליל הסדר הזה הקושיה: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות מאז מגיפת הדבר השחור?

"במאי 48' אני אהיה בת 40", כתבה נערה באיזו קבוצת וואטסאפ משפחתית. זו הייתה תגובתה כאשר חייל, חבר אחר בקבוצה, כתב שכלום לא השתנה בצבא מאז מאי 48', זאת אומרת מאז שצה״ל נוסד.

שקעתי בהרהורים נוכח התכתובת הזו. שבה מי שנולד במאה הזו מבין אחרת לחלוטין את המספר 48'. זו מציאות שבה כאשר מישהו שאיננו אני רואה את המספר הזה מול עיניו, הוא נשמע לו כמובן מאליו כ־2048 הבעל"ט.

אני מניח שהוא גם לא יודע מה זה בעל"ט. עכשיו אפשר להבין מדוע אני מוגדר כקבוצת סיכון.

השאלה הזו העסיקה אותי גם בשנים עברו. כתבתי על כך. נימוסים טובים תמיד היו חשובים בעיניי, ודאגתי שמערכת החינוך לא מכינה אותנו מספיק לקִצי עולם. לא ידעתי שיום יגיע והשאלה תהיה אקטואלית. מהי ההתנהגות הנאותה בעת קטסטרופה עולמית? תהיתי, ואני מתחיל להרגיש שצריך למהר למצוא תשובה.

ראשית לכל, כתבתי, עלינו לזכור שאין אנו יכולים לבחור את הדרך שבה יגיע קץ העולם. לכן אין זה ממידת הטעם הטוב לרטון, או בלשון העם - "לקטר" אם קץ העולם יתרחש בצורה שונה מאשר ציפינו. היום אנחנו במתקפה של וירוס שעושה צחוק ממסיכות N95 ועט על מתפללים במניין. זה קץ העולם שיש, אם אתה אוהב אותו או לא. אבל גם אם לא היה קוביד מספר 19, והיית מבחין, למשל, בצונאמי ענק המתקדם במהירות לעברך, אין זה נאה לומר: "אוי, חבל, ואני רציתי שקץ העולם יגיע במטר של מטאוריטים". עלינו לזכור תמיד שאי אפשר להשיג הכל בחיים. לא כל שכן - במוות.

עליך לנסות לשכנע אנשים להצטרף לתמיכה בסוג הקץ שבו אתה מצדד, להיות פעיל בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ובעוד שלוש רשתות חברתיות לפחות. עליך לא להחשות, לתקוף בחריפות את יריביך, התומכים בקִצים מסוגים אחרים, ולהוכיח שהם טועים, ואתה צודק.

ולפני שאני מצליח לומר זאת, האנשים שמול הדלת הפתוחה פוסעים פנימה, בלי מסיכה, בלי כפפות, ממש לתוך הבית. הי, הלו, הלו, מה אתם עושים? כל סרט שאני רואה הוא פתאום סרט אימה. העצבים שלי לא עומדים בזה. אני עובר לנשיונל ג'יאוגרפיק לראות צבועים טורפים אריות ואורקות מעיפות בסאדיזם כלבי ים לשמיים, ונרגע.

וואו, עצוב. בפסח הזה תל אביבים ויאיר לפידים רבים לא יוכלו לשבת ליד שולחנות בית קפה על המדרכה ולאכול חמץ בפרהסיה. נדם הווי החג שבו צועקים למלצר בקול רם: "עוד לחמנייה בבקשה, עם פרוסת לחם בפנים".

זוג פסיכולוגים ישבו מול שולחן, שעליו היו הרבה צפרדעים. במלקחיים שבידם הם נטלו צפרדע אחד, הרימו אותו והביטו בו. השאלה שבה הם דנו הייתה רצינית: האם יש בו נסיך? נסיך שיתגלה אם הם רק יפגישו אותו עם הנסיכה המתאימה לו, על פי ניתוח שהם עשו קודם לכן לנסיכות המועמדות לשידוך.

הם דנו ביניהם: כן? לא? מצד אחד יכול להתאים, מצד שני יש סיבות להאמין שלא. בסוף הניחו אותו בחזרה על השולחן, בקביעה שלא, אין כאן פוטנציאל לנשיקה שתהפוך אותו לנסיך ואת ארמונם למאושר ומאריך ימים.

הם נטלו, אם כן, במלקחיים צפרדע אחר. הביטו בו מימין, משמאל, סובבו והפכו. הדיון היה מקצועי. רציני ומעמיק, במילים רגועות ושקולות. לא, גם הוא לא יתאים, הם החליטו. זרקו הצדה ולקחו צפרדע נוסף, ועוד אחד, ועוד. בסוף הם מצאו.

מצאתם התאמה? יופי. אבל מי אמר שהזוג שחיברתם באמת יצליח? אני מודאג כי אני די בטוח שבין הצפרדעים שפסלתם, שם נמצא נסיך.