כשהייתי ילד, חייתי בתחושת החמצה. החמצתי את מלחמת המחתרות לגירוש הבריטים מהארץ. את המדינה הקימו לפני שנולדתי. אבי ע"ה, ישראל אלדד, היה מראשי לח"י. ובאי ביתנו היו אנשי המחתרת, לוחמים גיבורים שידעו לספר על פעולות ובתי כלא, עוצר, חיפושים, הלשנות, מנהרות בריחה מבתי הכלא וחברים שנפלו. כשהייתי בן 6 התחולל מבצע קדש. וכשהייתי בן 17 - מלחמת ששת הימים. שוב החמצתי.
לימים הבנתי שהחמצתי רק פרקים אחדים, ומלחמת העצמאות שלנו נמשכת. זכיתי לשרת בצבא ישראל, להשתתף בכמה ממלחמות ישראל, לטפל בפצועים, גם לשרת בכנסת ולהיאבק על ארץ ישראל, וברבות הימים גם ראינו מנהרות ועורף שהפך לחזית, והנה זכינו גם לחיות בימי סגר ועוצר ברחובותינו. ומזה יכול אדם ללמוד שאין להצטער על חוויות קשות שהחמיץ - כי גלגל הזמנים שב ומזמן לכל אדם את המבחנים שעליו לעמוד בהם.
בשנת תש"ה - 1945 - כאשר היה אסיר במחנה העצורים הבריטי בלטרון, ישב אבא שלי בראש סדר של מאות לוחמים כלואים, והקדיש כל אחת מארבע כוסות ליל הסדר לענייני אותה שעה גדולה. כוס ראשונה הוקדשה ללוחמים, השנייה לשרידי ההשמדה באירופה, השלישית למשפחות הלוחמים מחוץ לכלא, הסובלות בסבלותיהם, והרביעית - לניצחון. ומאז הקפיד בכל שנה להקדיש את ארבע הכוסות לענייני השעה, ולמה שהיה ראוי לשתות לכבודו באותה עת. זאת כדי שאנו, ילדיו ונכדיו המסיבים לשולחנו, נבין כי גם אנו נוטלים חלק בתהליך הגאולה רב־השלבים של עם ישראל. שלא החמצנו כלום, כי עוד רבה המלאכה.
והצפיפות הנוראה שבה הם חיים, העוני, והניתוק שלהם מהוויות החיים והתקשורת, שהם חלק מאמונתם וזהותם התרבותית - אינם צריכים חלילה לגזור עליהם שנאה ונידוי. סגר על בני ברק הוא צורך המקום וצורך סביבותיו ולא עונש. וכשרבבות חרדים החיים בתנאים קשים פותחים דלת וזוכים במאור פנים לראות חיילי צה"ל המביאים להם מזון לחג - הם פותחים גם דלת ליום שאחרי המגיפה. ליתר אחדות. וכשחיילי צה"ל זוכים להכיר מקרוב רבבות יהודים שקודם חיו מבחינתם מעבר להרי חושך, והם לומדים שהחרדים אינם הקומץ האנרכיסטי השונא את מדינת ישראל שהם רואים מעת לעת בטלוויזיה, אשר בזים למדינה ולצבאה ולסמליה, אלא אחיהם האוהבים - גם אצלם נפתחת דלת.
ואולי גם יתר אחדות בין יהודים בגלויות ויהודי ישראל. כי ביחס למה שקורה בארה"ב ובאנגליה ובצרפת - ישראל היא שוב סוג של "מקלט בטוח", יחסית לפחות. וגם אם תמיד העדפנו יהודים העולים ארצה מתוך מניעים אידיאולוגיים מובהקים - הנה לא שכחנו כי כך יצאה הציונות ההרצליאנית לדרך, ומדינת ישראל הייתה תמיד מקלטם של פליטים יהודים: פליטי חרב, פליטי רדיפות, ואולי בעת הזו גם פליטי מגיפה.
ריבונות על שום מה? לא רק מתוך מה שהוסכם בין הליכוד לכחול לבן במו"מ הקואליציוני, לפעול בתוך חודשים אחדים להחלת ריבונות בבקעת הירדן ובהתיישבות היהודית ביו"ש ברוח "תוכנית המאה" של טראמפ. ודאי יהיו התניות רבות: הסכמת ארה"ב, היוועצות עם גנץ. ואינני משלה עצמי כי נתניהו באמת מציב את החלת הריבונות בראש מעייניו. אבל אם עצם הדרישה להחלת ריבונות מונחת על שולחן המו"מ - עשינו צעד חשוב בדרך למטרה הנכספת.
אבל כאמור - לא רק לריבונות הזאת, אלא גם לריבונות ברובד העמוק יותר, הרובד של התודעה - אנחנו מצווים להרים כוס ולייחל. התודעה של הריבונות הלאומית שבה בימים אלו גם אל לב אירופה, שעשורים אחדים חיה באשליה של "איחוד אירופי" והנה למדה על בשרה את הסכנה האיומה בגבולות פתוחים בלא כל פיקוח, ב"שוק משותף" שבו מדינות המכלכלות בזהירות מחושבת את כלכלתן צריכות עתה לשאת על גבן מדינות כושלות, והנה שבה גם לאירופה תודעת הגבולות והזהות הלאומית.
ואצלנו - הגבולות אומנם מפוקחים היטב, אבל תודעת הריבונות הפנימית שלנו ראויה להעמקה ולתיקון. כי אם הותרנו בעיר הבירה שלנו שכונות שאיננו שולטים בהן, ואנו מתירים לנציגי הרש"פ לנהל אותן, ובהר הבית אנו מאפשרים התערבות מדינות זרות וגופי שליטה של אויבי ישראל - אות הוא וסימן למחלה עמוקה, הזקוקה לאישוש המערכת החיסונית. אולי אפילו לטיפול נמרץ.
וכוס שלישית לתיקון מערכת המשפט, וכבר הכברנו מילים רבות על התיקונים הדרושים, ואם עתה, למען האחדות - נדחו תיקונים נחוצים אלו למועד מאוחר יותר, נדחו אך לא נשכחו. והצורך ילך וייעשה דוחק יותר, כי ראשי המערכת המשפטית מותחים יותר ויותר את החבל המפריד בין הרשויות ופולשים אל לא־להם. וכשיפקע החבל, יבוא בהכרח גם התיקון.
וכוס רביעית לניצחון. ניצחון על אויבינו מחוץ, העומדים עלינו, כבכל דור ודור, לכלותנו. וגם על אויבינו מבית, המבקשים להפוך את ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי, זה שנמצא כאן וזה שעדיין לא כאן, למדינת כל אזרחיה או כל לאומיה. וגם ניצחון על השנאה והיריבות והפירוד שבתוכנו, וגם הניצחון על תאוות השררה והכבוד והממון שבעצמנו.
ומדוע אנו רק מקדישים כוסותינו לכל אלו, ולא קמים ועושים מעשה כדי להגשימם?
התרעות פיקוד העורף