עוד לא ברור מתי תחלוף המגיפה, אבל נתגבר עליה במוקדם או במאוחר

להיות קשיש בעיניי אין פירושו להיות בהכרח לנטל על החברה, על המשפחה, על מערכת הבריאות. זה גם מידע, ניסיון, יצירה וזיכרונות. וכי מה לא ראיתי בימי חלדי? נולדתי חמש שנים לפני קום המדינה, וזיכרונות חיי הראשונים קשורים עם מלחמת הקוממיות שלנו, עם המצור על ירושלים, עם המחסור במזון ועם רסיסי פגזים על מרפסת ביתנו בשכונת מקור ברוך. מאז הייתי עד, לעתים גם משתתף, במלחמות ישראל, בימיה היפים והקשים של המדינה, שתחוג בקרוב את יום העצמאות ה־72 שלה. בעת שנולדתי בירושלים, זעקה הכותרת הראשית בעיתון “המשקיף”: “קרבות דמים מתחוללים בגטו ורשה”. יצאתי לאוויר העולם בנקודת השפל הקשה ביותר בתולדות העם היהודי. המדינה טרם קמה, השואה הייתה בשיא עוצמתה, הייאוש אפף את הכל. היש עתיד לרך היילוד בהדסה הר הצופים?

והנה יצאנו משואה לתקומה, התרוממנו מאופל מחנות ההשמדה אל עצמאותנו לאחר אלפיים שנות גלות. למנוחה ולנחלה עדיין לא הגענו. כל מה שעבר על המדינה הוא “ימי דורי”, חלק מהביוגרפיה האישית שלי ושל בני דורי: מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון, המבצעים בעזה, האינתיפאדה, מלחמת המפרץ, וגם מלחמות היהודים שפוקדות אותנו מבפנים מפעם לפעם, ימים של צנע, המתנה, אזעקות, מקלטים, ואובדן טובי הבנים, רבים מהם חברים, ידידים, שמות מוכרים. בקרוב, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נזכור את כולם, את רבבות חללינו. הם שילמו בחייהם, בזכותם אנחנו ממשיכים.

בתוך המאבקים על עצם התקיימותה וביטחון אזרחיה המדינה מתקדמת, מתפתחת, מתבססת, מתחדשת, קולטת גלי עליות. אני מאלה שחזו בכל החתחתים והמעלות. אני מאלה שעוד שיחקו כילדים בכפיסי עץ מהנגרייה, בכדור ברחוב, במחבואים בפרדסים מסביב לשכונתנו. הגענו לעידן ההייטק עם מחשבים, אינטרנט ותקשורת רב־ערוצית וזמינה, שעמם אנו לא תמיד מסתדרים. כשאני מספר על ילדותי לנכדיי, הם אינם יודעים על מה אני שח. כשאני מספר על העיתון שבו הייתי חבר מערכת (עיתון הנושא את השם “מעריב”), על דפוס העופרת, על מכונות הכתיבה, על טלפרינטרים, על סרטי הצילום, על שפופרות טלפון, על הצינקוגרפיה שבה נוצקו הצילומים באבץ, על דפי הגהה מקושקשים – מביטים בי העיתונאים של היום כלא־מאמינים.

בהרהרי על כל אלה, אני מעכל את עובדת קשישותי, תופס את ממד הזמן שאינו עוצר מלכת ואת כברת הדרך הארוכה שעברתי עד כה, יחד עם רבים וטובים, מאז האלף הקודם, או המאה הקודמת. ואם חשבתי שכבר ראיתי הכל, שדבר לא יפתיעני עוד, הנה לא יכולתי לצפות שאחווה גם חג פסח מוזר שכזה. אין המדובר רק בנו הישראלים, אלא בכל בני האנוש על פני כדור הארץ, ללא הבדל מדינה, לאום, דת, גזע, אויבים וידידים, באשר הם. במגיפה כזאת – של פעם ב־100 שנה – טרם חזינו, והנה גם היא נוספה למסכת החוויות שאני ובני דורי עוברים.

ממרום גילי אני יכול אפוא לומר כי היינו כבר במצבים של כמעט שיתוק, ייאוש ותחושת “סוף”. רובם ככולם היו תוצאה של מלחמה שנכפתה עלינו, שנאה שטופחה כנגד מדינתנו ותורגמה לניסיונות השמדה. תמיד הרעה עברה וחלפה. ניצחנו, ניצלנו, התגברנו, התחזקנו, הגם ששילמנו מחיר דמים יקר, בלתי נמנע. ולמה אני מספר כל זאת? כדי לומר, כמאמר הקלישאה: עברנו את פרעה, את עבדול נאצר, את אסד, את ערפאת, את סדאם חוסיין – ונעבור גם את הקורונה.