"הכניסה לבני אדם אסורה": המציאות ההזויה שנקלענו אליה בעקבות הקורונה

הבית הלבן. טכנאי יושב משועמם מול מסך טלוויזיה ומתלוצץ עם טכנאית על תוצאות הבייסבול. פתאום הוא מתחיל להשתעל. על המסך מולו קופצות אזהרות.

נשיא ארה"ב אומר: אנחנו נתגבר. רצף של תמונות מכל העולם מראה עיר אחרי עיר דמומות. בחזרה למשפחה בפיקניק. לאט־לאט העטלפים סביבם מתרבים ומקיפים אותם בטבעת. סצינת מפתח שיצטטו: הבת היפה של המשפחה נכנסת לאוהל ומתארגנת לשינה, ומעל ראשה בעלטה תלוי עטלף. ברררר.... מכאן ועד סוף הסרט עיקר ההתרחשות הן סצינות שבהן צרחות של בנות המשפחה בכל פעם שעטלף מופיע בפריים באיזה מקום, ומול זה מבטים נחושים של האב, שבסופו של דבר משיג מרסס ענק, ממלא אותו באלכוג'ל, ומטהר את האזור. סצינת סיום. כל בני המשפחה מתחבקים. ברקע, מתוך ערימת האלכוג'ל זוחל החוצה ונעלם ביער עטלף קטן שנותר לצורך סרט ההמשך.

האויבים לשעבר מגלים שכולנו בעצם בני אדם, היהודי מתוודה שאביו ירה פגז תותח לעבר מטרות במלחמת לבנון, ומאז הוא לא מסוגל להתחייב לאישה ולמשפחה, הערבי מגלה שבגלל ילדותו כבן אמצעי לאמא רביעית הוא לא היה מסוגל להבין את מצוקת השטחים שישראל סובלת ממנה. הסרט מסתיים כאשר הרכבת התקועה מתחילה שוב לנוע.

הקורונה בשלטים

פינת השלולית

הצפרדע ישב בבוץ השלולית הקריר, שבע מארוחת זבובים. חסידה לא נראתה באופק, גם לא שף צרפתי. אין סכנות, הכל טוב. רק מתח קל בבטנו, כי הוא חיכה שהנסיכה תתקשר. הוא רצה להתקשר אליה בעצמו, אבל ידע שהוא כבר התקשר כמה פעמים, גם הביא לה את כדור הזהב שלה, וכשהתגובה הייתה רק תודה אדיבה, הביא עוד כמה כדורי זהב ושאל אם אולי גם הם נפלו לה. לא תודה, היא ענתה בחן שצפרדעים נמסים ממנו ואיש עוד לא יודע למה.

חכה, אמר הצפרדע, לעצמו. היא תתקשר. חכה. אם אתה תתקשר, תהיה שיחה נעימה, אבל זה לא אותו דבר כמו הרגע שבו יישמע בטלפון שלך, בשלולית, צלצול, וכשתביט במסך תראה שכתוב: הנסיכה.