פשיטת הרגל הזאת, אגב, היא גם עניין פוליטי מאוד. כל הנציגים הצעקנים, הדמגוגים והפופוליסטים של תפיסות כמו־בולשביקיות נעלמו מהנוף הפוליטי בישראל. שלי יחימוביץ', סתיו שפיר ודב חנין, למשל. הם הלכו, אך האם אחרים באו במקומם? לא ממש. נדמה לי שהכנסת הנוכחית משקפת את פשיטת הרגל של ה"חברתיים", עם מיעוט של חברי כנסת המייצגים את התפיסות הללו. כיצד זה קרה? כיצד קרה שיש מיעוט של חברי כנסת שמתהדרים ב"חברתיות", אף שיש בישראל אינפלציה של ארגונים "חברתיים" שפועלים, לטענתם, "למען הציבור"? הסיבה היא פשוטה מאוד: העובדה שיש אינפלציה של ארגונים כאלו בישראל אינה מעידה בהכרח על כך שיש בעיה. היא רק אומרת שזו אינפלציה של ארגונים פוליטיים שפועלים בכסות חברתית, כי הרי שמאל פוליטי, בדרך כלל, נע בד בבד עם תפיסות שמאל כלכליות, בעת שהצד הפוליטי מכתיב את הטון.
לא לחינם הקפתי את המילה "חברתיים" במירכאות. עשיתי כן משום שפעולתם אינה חברתית בשבילי. נהפוך הוא, לא רק שהם לא ממש עוזרים לחלשים, הפעילות שלהם רק מזיקה להם. למשל, מתווה הגז, שהעיכוב בו, למשך שלוש שנים כמעט, בגלל הדמגוגיה ה"חברתית", גרם לנזק של מיליארדי דולרים למשק הישראלי. מיליארדי דולרים שנזרקו לפח בפועל, נזקים כבדים בגלל אובדן יצוא במהלך גיבוש המתווה ואישורו.
התהודה של הפעילים "החברתיים" והעובדה שהנציגים הפוליטיים שלה, כמו שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר, זכו לתקשורת אוהדת, שעמדה ביחס הפוך להשפעה שלהם או ליכולות הביצוע שלהם, רק מגבירה את התהייה: האם כל נושאי הדגל של הצדק החברתי כביכול והשוויון מונעים באמת מתפיסה ערכית ומדאגה כנה לחלשים או שמא מאובססיית פרסום ותחזוק היחסים הטובים עם הגורמים הנכונים בתקשורת? התשובה בשבילי ברורה: זהו בעיקר רעב בלתי־נשלט לעוד ועוד פרסום מהסוג הפופוליסטי, שרודף אחרי כותרות בכל מחיר.
אני תמיד נזכר באמירה של מנחם בגין ז"ל כשדיבר על הסוציאליסטים: "הם שונאים קפיטליזם, אבל אוהבים את הקפיטל". הייתי מוסיף: אוהבים מאוד גם את הפרסום ואת ההחצנה שהם כאילו נגד קפיטליזם, נגד ה"חזירים", אבל לא פעם - ואני מכיר היטב את הזועקים על "שוויון וצדק חברתי" - הם מתנהגים כמוהם בעצמם.
אפילו בסין, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, שבה מפלגה אחת ומשטר פוליטי קומוניסטי, הצליחה אידיאולוגיה כלכלית־ליברלית להוציא מאות מיליונים ממעגל העוני ולהוביל רפורמות כלכליות מתקדמות הרבה יותר מבמערב. הגדיר זאת היטב אריק לי, אחד מיזמי ההון סיכון הסיניים: "בתוך 30 שנה הפכה סין ממדינה חקלאית, אחת העניות בעולם, לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. 650 מיליוני בני אדם חולצו מן העוני. 80% ממחיקת העוני העולמית באותה תקופה התרחשה בסין. במילים אחרות, כל מה שהדמוקרטיות הוותיקות והחדשות בעולם עשו נגד העוני היה רק שבריר ממה שמדינה של מפלגה אחת עשתה, בלי להצביע בבחירות. כן, סין היא מדינה של מפלגה אחת, המנוהלת בידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, והיא אינה מקיימת בחירות.
"לפי התיאורטיקנים, שלוש הנחות עומדות בבסיסם של המשטרים הללו: הם קפואים מבחינה ביצועית, סגורים מבחינה פוליטית ובלתי־לגיטימיים מבחינה מוסרית. ובכן, שלוש ההנחות הללו אינן נכונות.
"ההפך הוא הנכון. יכולת הסתגלות, שלטון המוכשרים (מריטוקרטיה) ולגיטימיות הן שלוש הנחות היסוד של המערכת הסינית. רוב מדעני המדינה יאמרו לנו שמדינות עם מפלגה אחת אינן מסוגלות לתקן את עצמן. הן לא יאריכו ימים כי הן אינן יכולות להסתגל ולהתאים את עצמן. אולם הנה העובדות: ב־64 שנות ניהול המדינה הגדולה ביותר בעולם, היה טווח המדיניות של מפלגת השלטון הרחב ביותר ביחס לכל מדינה בהיסטוריה המודרנית".
הובר גם מייחס את הבעיה לאקטיביזם השיפוטי: "השופטים שינו חוקי הצבעה או אפילו הורו למחוקקים להעלות מסים למימון יוזמות שיפוטיות להנדסה חברתית (...) ה'מורכבות' הנודעת של המשפט החוקתי אינה נובעת בדרך כלל מהחוקה עצמה, אלא מניסיונות מחוכמים לעקוף את ההגבלות שקבעה החוקה על סמכות הממשל". וזה עוד נכתב על מערכת המשפט האמריקאית, שנחשבת אקטיביסטית הרבה פחות מזו הישראלית. בישראל, למשל, התערב בג"ץ בשנים האחרונות בשורה של החלטות כלכליות כמו מתווה הגז והמיסוי בשוק הטבק. כל התערבות והתירוצים שלה - אבל הרוח שנשבה מההתערבויות היא מין עליונות מוסרית בכל הקשור לרדיפה אחר צדק, עד כדי כפייה על הממשלה להנהיג צעדים כלכליים מסוימים למען אותו צדק דמיוני, או בשם הססמה שדורשת מהממשלות "חלוקת הכנסות שונה".
ושלא יובן אחרת: ממשלה אינה יכולה להסיר את אחריותה ממערכות מסוימות עד כדי הפרטתן המלאה, כמו מערכת הבריאות, וזה הוכח לטובה במשבר הקורונה, שבו מערכת הבריאות הציבורית השיגה תוצאות מצוינות. אלא שברוב מערכות הכלכלה, רצוי שהממשלה תסיר את ידיה, תיתן לשוק לעשות את שלו ותתערב רק במקרים של כשל שוק קיצוני.
בשוק המדיה שברו גוגל ופייסבוק את המונופול של המדיה המסורתית. הן תרמו ותורמות לזרימת המידע ולדמוקרטיות שלו הרבה יותר מכל עיתונאי או כלי מדיה מסורתי. הן הוזילו עלויות לצרכן במגוון תחומים והן ממשיכות להזרים מוצרים חדשניים לשוק. וזה תמיד כך: אנשי הסדר הישן, אלו שהפסידו בתחרות בשוק החופשי, תמיד מנסים להפעיל את הממשלות ואת בתי המשפט נגד אלו שהביסו אותם בתחרות, בשם ססמאות הצדק ואי־השוויון.
במשך השנים למדתי לראות שלחלק גדול מההתארגנויות של עובדים נשאבים כל אותם אלה שמייצגים את התפיסות שכתבתי עליהן במאמר זה: תפיסות שרודפות אחר צדק ושוויון דמיוניים; שמחפשים יותר ויותר פרסום מאשר דאגה כנה, אמיתית וערכית לעובדים ולחלשים. למרבה הצער, יותר משהם משרתים את העובדים בארגון, הם משרתים את עצמם ברצונם לעשות בלגן בכל מחיר, להגן על עובדים בינוניים, לייצר פוליטיצזיה פנים־ארגונית ולהתערב בהחלטות ניהוליות משל היו הם בעלי הבית. לכך בדיוק אני מתכוון בהתייחסי לכוח ההרסני של ועדים ושל עבודה מאורגנת, ובין היתר אני מתכוון גם לארגון העיתונאים, שמאוכלס בעיקר באנשים עם תפיסות פוליטיות וכלכליות של השמאל, שפשטו את הרגל.
המחשבה המעוותת שתאגידים יכולים לחיות לנצח עם הפסדים כבדים ומתמשכים, ובלבד שהאבא והאמא העשירים שלהם - אם יש להם כאלו - בדמות בעלי השליטה ימשיכו לזרוק עשירות מיליונים היא תפיסה שרק מזיקה לעובדים ולא מועילה להם.
אין פלא שרוב ההישגים של הארגונים מהסוג הזה היו דלים ולא אפקטיביים, כי מי שמנסה להיאבק ולשנות את התוצאות של הכלכלה החופשית ושל השוק החופשי, בייחוד בשוק המדיה, רק דוחה את הקץ.
הם מתקשים להבין את "הכוח" של הרווחים. בלי הכוח של הרווחים ארגונים לא יכולים להתקיים לאורך זמן, כי הכוח של הרווחים מניע חדשנות, פיתוח, הוצאת מוצרים חדשים לשוק, תשלום משכורות, תעסוקה חדשה ותשלום מסים (אם אין התחכמויות על גבול הלא חוקי בתכנון מס). אפשר לדון בהחלט בשיתוף העובדים ברווחים, ולא רק את שדרת הניהול, אבל אי אפשר לדרוש זאת בלי שיש רווחים.
כל האוחזים בתפיסות פושטות הרגל שמסמלות את אחד במאי חושבים שיש לממשלה או לארגון כלשהו מין צ'ק פתוח לממש את מאווייהם לעולם אוטופי, שבו כולם חותרים לשוויון. הם מנסים להעביר את מגרש ההחלטות הניהוליות לבתי המשפט בשם אותה תפיסה, ולמרבה הצער, בתי המשפט נענים להם בשמחה, בין אם בעיכוב הליכים ובין אם בכפייה על ההנהלות לחשוף נתונים.
תפיסות כאלו רק יוצרות תסכול והתמרמרות אצל עובדים אחרים ומשבשות את ההליכים הכלכליים. לפיכך לא מפליא שחלק מהארגונים שלהם ועדי עובדים מיליטנטיים, שלא לומר אנרכיסטיים, הגיעו בסופו של דבר לבית המשפט בגלל חדלות פירעון.
התרעות פיקוד העורף