לו היה לי כובע, הייתי מסיר אותו בפני ליטל ריצ'רד

כן, הלבנים זיהו וחיקו, קראו לזה רוק'נרול ועשו מזה עניין גדול. ליטל ריצ'רד לא התנגד שילמדו ממנו ומחבריו מה זו מוזיקה. פעם כשמוזיקאים שחורים אמרו לו: הלבנים גנבו את המוזיקה שלנו, הוא ענה: זה בסדר גמור, בזכות זה שהלבנים אוהבים את המוזיקה הזאת, אני ממשיך להופיע. בגיל 87, השבוע, הוא הפסיק. מה שהיה על התקליט השחור הקטן ממשיך. לו היה לי כובע, הייתי מסיר אותו בפניך וקד ג' קידות, ליטל ריצ'רד.

כאשר מזכירים ספרים בנושא מגיפות, מדברים על “הדבר", מאת אלבר קאמי, ועל “דקמרון" מאת בוקאצ'ו ולא שוכחים את “על העיוורון" מאת ז'וזה סאראמאגו. זהו בערך המצאי. לפעמים מזכירים גם ספרי מדע דמיוני, או מתח, שמתארים עולם שווירוס התקיף, וסופרים שניבאו הכל בצורה מדויקת. לא אתפלא אם מישהו יגלה שיצא בעולם ספר שניבא את מספר הנפטרים בבני ברק.

דיון ספרותי־מגיפתי כזה צריך להזכיר שבספרות יש תיאור שבו וירוס גם הציל את האנושות מהכחדה. זה קרה בספר הקלאסי של ה. ג'י. וולס, “מלחמת העולמות". וולס מתאר את פלישת אנשי מאדים לכדור הארץ, הם משמידים את בני האנוש, ותשובה אין. או אז יצורי מאדים נדבקים בווירוסים ובחיידקים שעל כדור הארץ ומחוסלים ללא זכר.

לצערי, שוכחים דווקא ספר מופלא שנכתב בעברית בנושא מגיפות. ספר ששמו “המוות השחור, או דברי ימי גמיני" מאת בנימין גלאי. הכרתי את בנימין גלאי במסדרונות "מעריב", והרבה קודם לכן קראתי אותו בעיתון, ב"מעריב", במדור שלו “על קפה הפוך". המדור היה אתגר גם ליודעי עברית על בוריה. זו חידה, איך "מעריב", שהיה העיתון הנפוץ במדינה אז, היה נפוץ ונקרא כל כך דווקא בשל כותבים שכתבו בעברית כה עמוקה ועשירה. בנימין גלאי היה השיא, אבל גם קישון, למשל, כתב בעברית שמיועדת לבעלי מנוע טורבו בקריאה. צריך לזכור שאלה היו שנות ה־60 וה־70, זאת אומרת מדינה בקושי בת 30, מדינה שבה יש אחוז ניכר של קוראים שעברית איננה שפת האם שלהם. דווקא הם קראו את אותה עברית חידתית באהבה. עברית עשירה ודשנה שהיא אסתטיקה בפני עצמה.

היצירה שלו גדושה גם בידע. לשפתו וליכולתו הספרותית המיוחדת אין ממשיכים ברמתו בספרות העברית של דורנו. הספר “דברי ימי גמיני" יצא בכמה מהדורות, שמו שונה במהדורות המתקדמות ל"המוות השחור, או דברי ימי גמיני". כאמור, רומן על רקע מגיפת הדבר השחור בימי הביניים. מי שיכול - ואני לא מתכוון רק למי שיכול להשיג את הספר, אלא למי שמסוגל להתמודד עם העברית העילאית - שיקרא.

להלן לוח מחירים הגיוני למדי:

הלל: שתיים־שלוש שורות הלל על הכרזות שהכריז אווז כלשהו (מעין “בראוו") - מאה איך קוראים להם. “היר היר"! לשמע דברי חוכמה שמוטב היה אילו נקשרו לפתחי פי אומרם בחוטים כפולים של גידי כלב ים - מאה ועשרים איך קוראים להם.

פרשנות: טיהור שירצם של “מבצעים מיוחדים" - מאה וחמישים איך קוראים להם. דברי טעם - לכאן או לכאן - על פרשות מבישות - מאה וחמישים איך קוראים להם.

סנגוריה: על דברים שיש להם צידוק הגיוני - עשרים אק"ל. שיש להם צידוק, אלא שאיני יכול למצאו - חמישים. שאין להם צידוק כלל - שבעים. שהם עלבון פשוט להיגיון ולשורת השכל הישר - מאתיים איך קוראים להם.

חירופים וגידופים: דרך רמז - עשרים אק"ל. פשט - חמישים. חירופים מכוונים יפה - שבעים. מכוונים שלא להחטיא - מאה. מוטחים מתוך פאתוס מוסרי - מאתיים. פאתוס יהודי - מאתים עשרים. הכל בלשון נאה, נוסח מרוכז ומקוצר. עברית של מרור וחזרת. ארמיזמים ועיטורים לטיניים. ציטטין מתוך אוגוסטינוס, קיקרו, וולטר. זרעוני שומשומין, כמון ופרג של קיסרים, מלכים, שייכים, חאנים, כליפים, אמירים, אפיפיורים ואנשי רוח. משלי שועלים. פרטים פיקנטיים מתוך עולם החי והצומח. לפנות - ג. בנימין. קוראים להם - דולארים.

הנסיכה לא מתקשרת. צפרדע מתגעגע. זה לא רק חרוז. זה טיפ טיפה פוגע, פוצע, קורע. הספק משגע, והצפרדע חושש שהכל ביחסים בינו לבין הנסיכה מתחיל לקרטע.