חוץ מצורך בשעשועים אכזריים לא היה הכרח שנתניהו יגיע לבית המשפט היום. משפטנים ידועים סוברים כך. אבל אני מדבר, כאגואיסט, רק על הצורך של הדומים לי. ומה על הצורך בסיפוק והנאות שיש לשונאים?
ובכן, זהו צורך שחייבים להתחשב בו כנראה. אולי גם השופטים והפרקליטות, כוכבי העלילה, לא רצו שהסדרה תיפתח בפרק חלש ודרשו את ביבי מיד בפתיחה.
רוב הישראלים לא מאמינים שזה יהיה משפט הוגן. מומחים משפטיים אמרו שלא יהיה כאן משפט צדק. ההתפתלויות שהביאו להפיכת הסיפורים שנאספו להאשמות הם בעיני רוב הישראלים, כאלה שאפילו נערות גומי לא מסוגלות לעשות. השנאה מובילה את ההצגה הזאת.
חשיפה של מצולות השנאה הופיעה בגלוי במאמר ("הארץ" 20.5.2020). הכותב הוא יוסי קליין. "מעולם לא היה ראש ממשלה שנוא כל כך", כתוב במאמר. והוא ממשיך וחושף את תהומות השנאה:
זו הבחנה שהמשכה ההגיוני והאנושי היה צריך להיות כזה: אבוי, לאן הגענו? וחשבון נפש. אבל קליין, שמתאר את השנאה, לא חושב שהיא איננה מצב רצוי. הוא נהנה לתאר ולהלל אותה.
עשיתי את מה שלא עשה העורך של המאמר כדי להביא אותו למצב ראוי יותר לדפוס. בלי לשנות את הכוונה של הכותב, צריך בכל זאת לדייק. הנה המלים אחרי עריכה מקצועית: "ישראלים מסוימים שונאים את בנימין נתניהו". ובהמשך: "יש אנשים שמכבים את הטלוויזיה כשהוא מופיע".
וצריך לתקן טיפה כדי לקרב גם את השורה הבאה לתיאור אמת של המצב: "השנאה לאישיותו בקרב ישראלים מסויימים גדולה מהשנאה למדיניותו".
הטקסט במצבו הנוכחי מתאר את השנאה הזו כנורמה. נכון, קליין כותב על ואל אנשים שקוראים לעצמם לא פעם "כולם", אבל הם לא כולם ולא הרוב ולא העיקר.
עבורם נוכחות ביבי באולם המשפטים היא חגיגה. היא העונג המתוק. לא מדובר במשפט אלא בסיפוק יצרי נקמה, תיעוב ומשטמה. כתב האישום היה יכול להיות נגד התסרוקת של ביבי, זה לא היה משנה בכלל.
התרעות פיקוד העורף