זה היה בשעות אחר הצהריים. מישהו הקיש בדלת. “בטח שליח”, צעק מחדרו אחד הילדים שגידלתי ורוממתי, “הרי מי כבר יכול לבוא? מאז הקורונה אתם עריריים”. הצצתי בחטף דרך העינית ומשהו הדף אותי לאחור. מעולם לא קרה שלא פתחתי את הדלת. על כך יעידו, בין היתר, שטיח שמתחזה לפרסי שקניתי מאדון בעל כושר התמדה וזכה לנדוד כמו ב”גלגולו של מעיל” של קדיה מולודובסקי בין בני המשפחה, שורת כלי אחסון לברגים, אומים ודסקיות והשיא – תעודת כבוד של ארגון שלום עולמי של קוריאניות חמודות שהרקידו אותנו בבית במעגל ובקקופוניה מושלמת. הפעם משהו בתוכי עצר אותי. י’ קם בהכנעה מהמחשב וניגש אל הדלת. זו הייתה שיחה קצרה מאוד.
אני מסתכלת על חבריי העצמאים, שמחזיקים את המדינה הזו על הכתפיים ומנסים לכלכל את ילדיהם בכבוד. רובם לא עשירים גדולים. ליתר דיוק, רובם על חוט השערה בכל הנוגע למאזן הכספי שלהם. כולם, בלי יוצא מן הכלל, משלמים מסים במועדם. “תגידי לי, מה זה העונש הזה, שעכשיו אני צריך לשלם מסים גם על השתייה שהמלצרים שלי שותים בזמן משמרת? זה נראה לך סביר?”, שואל אותי ר’, ומשלם. בטח משלם.
אני מסתכלת על חבריי השכירים, שמוצאים לחל”ת מהרגע להרגע, גם במקומות שהתפקוד שלהם לא נפגע למרות הגזירות הקשות של החודשים האחרונים. והם יוצאים בהכנעה. אחד מתוך ארבעה ישראלים הוא מובטל היום. אני מסתכלת על האנשים שעומדים באוויר החופשי עם מסיכות מגוחכות, ושואלת מה השיעור הגדול שאנחנו מעבירים לילדינו, בעצם זה שאנחנו נוהגים בצייתנות מוחלטת ולא שואלים שאלות. סתם שופכים לאגרים של התמרמרות ברשתות החברתיות, אבל מבצעים פקודות – חלקן בלי רציונל, בלי חשיבה מושכלת. סתם פקודות. “מה את רוצה? במדינה הזאת מחאות לא עושות מהפכות”, אומר לי בן 16 חכם אחד ואבא שלו מצטרף: “המחאה הכי גדולה הייתה מחאת האוהלים. מה יצא מזה? ועדה שחלק גדול מהדברים שהיא החליטה לא בוצעו. זה לא עובד. התרגלנו להסתגל למה שיש במקום לדרוש את מה שבאמת צריך להיות”.
מהו המסר שאנחנו מעבירים לילדים שלנו, בעצם זה שאנחנו נותנים לחבוט בנו שוב ושוב לנגד עיניהם? שאיבדנו אמון בדמוקרטיה, וגרוע מזה – ביכולת שלנו לשנות משהו? ואני חושבת על האיש הזה, שהקיש בדלת והפך לפושט יד בעל כורחו, ויודעת. לא ככה נגדל את זוכי פרס נובל הבאים.
“העצלן הבטלן" מאת איתמר אורלב, איורים: דיויד הול, הוצאת עם עובד. מחיר: 74 שקלים
Root 7, החל מ־129 שקלים, להשיג באתר של swagg