ועכשיו אנחנו מגלים מקרוב את עולמנו הפנימי האחר. אנחנו מרוכזים יותר בעצמנו. מחבקים או מקישים במרפק בבני ביתנו הקרובים והאהובים. מתכתבים הרבה יותר. צופים בהם בתמונות המוקרנות על מסך הטלפון. מרבים לשאול ולהתעניין: מה חדש? מה שלומכם?
גם עולמנו הרוחני התעשר יותר. אנו משוטטים במרחבי האינטרנט, מפליגים לעבר עולמות רחוקים חדשים שטרם נתוודענו אליהם עד כה. ועוד יתרון: זוכים לשמוע לפתע בשורות מצד ידידים וקרובים שהתרחקנו מהם לעתים. גם הנכדים, ולעתים אפילו הנינים, אם יש כאלה, מבקשים לדעת מה שלום הסבא והסבתא רבא.
במסגרת עיסוקנו המוגבר בעולמנו הפנימי, אנו שוקעים בהרהורים ולומדים לקחים מהעבר, ואף רוקמים חלומות לגבי העתיד בטרם התבהר כליל. הקורונה הזו מכילה עוד יתרון הנעוץ בחיסרון הגדול שלה: אין יודעים מתי תיעלם המחלה מנופנו. מתי ננצח את הרעה הזו המכלה אותנו?
דיברנו על היתרונות הרוחניים שלה וזנחנו לרגע את החרדה המכרסמת בקרבנו, בעיקר בעולם המבוגרים, שהרי המחלה הזו מסוגלת לגזור עלינו מוות וכליה. ההרהור בה מעלה בקרבנו גם מחשבות של חשבון נפש. במה שגינו ובמה טעינו. אנחנו שואלים את עצמנו: האם ניתן להיטיב את דרכנו שהרי טרם אבדה ההזדמנות להרחיק את הרע מקרבנו.
ומדוע הוא מכלה את זעמו דווקא בשכונות שבהן מתגוררים בצפיפות כאלה הדבקים במצוות הדת ופקדו עד כה בדבקות את בתי המדרש? מדוע איננו מרחם עליהם ומונע מהם את המחלה המכה בהם יותר מבאחרים?
הרבה שאלות של חשבון נפש עולות בקרבנו, בני האדם, בני תמותה אנושיים החשים עתה יותר מבעבר כי הם פגיעים וחלשים, וכל עוצמתם, כמו הטילים מרחיקי העוף, הנחיתה על הירח וחקר עולמות רחוקים, כל אלה מתגמדים לנוכח העובדה המרה – הנגיף מתגבר על כל יתרונותינו המדעיים. הבה נרכין ראשנו בענווה ונודה: אנחנו חלשים. אנחנו נכנעים.
התרעות פיקוד העורף