געגועיי לקייטנה: כשהמשך קיומן מוטל בספק - הנוסטלגיה מתפרעת

לפחות בהיבט של ההגדרה המילונית, הוא צודק. “קייטנה”, על פי מילון אבן שושן, היא “מקום מרגוע, בייחוד בימי הקיץ החמים, לבני אדם הבאים לנוח ולהחליף כוח בסביבה שקטה ובמקום של אוויר צח, של עצים וירק”. את כל אלה, תודה לאל, יש לי.

אבל מה יהיה עם כל החברות והחברים הקטנים שלי, שמחכים כל השנה לקייטנה? מצחיק עד כמה משהו שמאיים להיעלם מהחיים מקבל באחת ממדים כמעט מיתולוגיים. שנים כתבתי כתבות על מחירי הקייטנות המופקעים ועל הניסיונות להתאים את עצמן לעידן התזזיתי והמטורלל שאנחנו חיים בו, ופתאום, כשהמשך קיומן מוטל בספק, בלוטות הנוסטלגיה מתחילות להתפרע.

אני נזכרת בקייטנות שבהן הייתי חניכה: קייטנת עין חמד עם ריח המחטים, האדמה הלחה והמים הזורמים מהמעיין, קייטנת “ברוש הגבעה” של ילדי עובדי התעשייה הצבאית, שהתקיימה בתנאי פנימייה ב”אונים” בכפר סבא וסיפקה לי הצצה אל חייהם של ילדי הפנימיות. אלה היו ממש גילדות קיציות: לא רק לילדי עובדי התעשייה הצבאית היו קייטנות.

גם לילדי עובדי הדסה ולילדי עובדי העירייה, אבל נדמה לי שהחגיגית מכולן הייתה של ילדי עובדי אגד. הווו, אילו סיפורים נולדו שם! אסתפק בכך שאספר שהיינו מחכים לסוף הקיץ רק בשביל להתכנס ולשמוע את החוויות שהחברים שלנו צברו באוהלו.

65 תלמידים בסך הכל בשנה הראשונה, פי שלושה בשנה הרביעית. בשלב מסוים עלתה ממייסדי הקייטנה הצעה לייסד קרן בשם “הילד למען הילד”, שלפיה כל אחד מתלמידי ארץ ישראל יתרום מיל אחד לשבוע או שילינג לשנה.

בשנת 1955, כלומר קצת אחרי שההורים שלי באו לעולם, נפתחה ברחובות קייטנה לילדים נפגעי שיתוק. צריך לזכור שבשנים 1950־1954 היו בישראל 4,700 מקרים של חולים בפוליו, ומתוכם 760 נפטרים. אלה היו הילדים הניצולים של המחלה, שבאותן שנים טרם היה חיסון נגדה. “בית מיוחד מבורך בצל ונוי הושג לאכסון הקייטנה”, נכתב בפרסומים על הקייטנה.

אני קוראת על קייטנה נוספת, שנפתחה בשנת 1957 בירושלים, לטובת 3,100 מילדי העיר. העבודה החינוכית נעשתה בפיקוח משרד החינוך והתרבות (פעם הם היו משרד אחד), והלב נחמץ נוכח הדיווח: “ילדי הקייטנות נהנים ממזון מבריא שלרובם אין אפשרות לקבל כמוהו בבית הוריהם”. נחמץ, ומצד שני מחייך, כי אולי היה חסר, אבל היו מי שזיהו את החסר – והיה אכפת להם.

היו קייטנות לילדים חולי סוכרת בטבעון (1966), לעקרות בית בתל אביב מטעם העירייה (“הנשים מגיעות לקייטנות עם ילדיהן, וחיילות, גננות מוסמכות, מעסיקות את הילדים במשחקים שונים, ואילו הנשים מבלות אותה שעה בבריכת השחייה, בפעולות תרבות ובחיי חברה”, דווח בעיתון).

והייתה עוד אחת, תוצאתה של החלטה שהתקבלה בשנת 1969 בעיריית גבעתיים, לקיים קייטנה למבוגרים, “כדי לאפשר לתושבים עובדים לבלות על שפת הים, ברחיצה ובספורט, מספר ימים בשבוע תוך ניצול המתקנים שתקים העירייה בחוף הים בשביל הנוער. מכוניות תאסופנה את המבוגרים מנקודות קבועות בעיר. בקייטנה תינתן ארוחה קלה וכן הדרכה בספורט ובשחייה”.

זו, בעצם, התמצית. הקייטנות מספרות את סיפור הרגישות החברתית, שאני רוצה להאמין שלמרות הבעיות שהמדינה הזו ידעה והולידה, לא נעלמה לגמרי.