חלפו תשע שנים. ה"אני מאמין" השני בחשיבותו אצל נתניהו הוא התפיסה הכלכלית הקפיטליסטית־שמרנית שלו. שנות דור הוא מטיף לה. אין ארוחות חינם, השמן והרזה, כוחות השוק, כלכלה חופשית, אל תחלקו להם דגים, תנו להם חכות, וכו' וכו'. הוא הפך את עצמו ל"מר כלכלה" על הטיקט הזה. הרשת גדושה בסרטונים טריים שבהם הוא מסמן את בני גנץ ואבי ניסנקורן כסוציאליסטים נחשלים, מלגלג על ההסתדרות הרקובה, על מעורבות ממשלתית מוגזמת, על מדינת רווחה או קצת חמלה. כל אלה, הוא אומר, הובילו את ישראל לשפל המדרגה. מה, אנחנו רוצים להיות ונצואלה?
"ההחלטה לחלק 6 מיליארד שקל באופן עיוור מוכיחה שנתניהו יודע לא רק לקבל שוחד, אלא גם לחלק שוחד", הוא אמר לי אתמול. אתה לא מגזים קצת? שאלתי. "לא. זו שערורייה שקשה לתאר. הוא טוען שזה יגדיל את הפעילות במשק, יעודד צריכה. אלה שטויות. בישראל משולמים מדי שנה 500 מיליארד שקלים במשכורות. ויש לציבור גם הכנסות משוק ההון, מנכסים, מנדל"ן. ה־6 מיליארד שהוא שופך כאן זה פחות מאחוז. זה ישנה משהו? זה יתדלק משהו? הדבר היחיד שהוא רוצה להשיג כאן זה לבלום את המחאה. לא לחינם מתנגדים לזה כל אנשי האוצר. לא תמצא כלכלן רציני אחד שיתמוך בזה. מדובר בשוחד בחירות".
"זה לא התחיל כאן", אומר שוחט, "את הסימנים הראשונים ראית כשהוא חילק 500 שקל לכל מי שמקבלים קצבת זקנה, ו־500 שקל לכל ילד. אני קיבלתי. אשתי קיבלה. למה אני צריך לקבל את הכסף הזה? הרי אצלי זה הולך לחיסכון. זה פשוט לזרוק כסף".
הוא אומר, אמרתי לבייגה, שזו הדרך היחידה להעביר כסף במהירות. בלי בירוקרטיה, בלי פקידי האוצר, בלי קריטריונים. "שטויות", פסק בייגה, "אלה שקרים. האמן לי. הביטוח הלאומי יכול בלחיצת כפתור לחלק את הכסף רק למי שצריך. יש בישראל 1.3 מיליון מקבלי קצבת זקנה. 300 אלף מהם מקבלים גם הבטחת הכנסה, כלומר אין להם שום הכנסה נוספת. תן להם 1,000 שקל במקום 500. זה יעשה שינוי. בהתנהלות הזו אין שום היגיון כלכלי. אין להם שום השפעה רצינית על המשק. תן כסף לעצמאים, לעסקים, למעסיקים. תעשה מהלכים שיכולים להתניע פעילות כלכלית. תעשה מה שטוב לכלכלה, לא מה שטוב להפגנה.
אתה לא יכול לקחת לו את הקרדיט הכלכלי, אמרתי לבייגה. בתחום הזה הוא עשה דברים יפים. "זה לא נכון", הפתיע בייגה, "הוא ואנשיו מפמפמים כל הזמן שהעשור של נתניהו הוא העשור הכלכלי הכי טוב בתולדותינו, וזה פשוט לא נכון. זה שקר וכזב. לא היה ולא נברא. לא צריך לעשות הרבה, רק להשוות את המספרים והנתונים מהדוחות של בנק ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הבנק העולמי וה־OECD. זה הכל".
אין לך סיכוי לשכנע את הציבור שזה לא נכון, אמרתי לו. "תשמע", אמר בייגה, "רמת החיים עולה, אבל זה לא חדש. מאז מלחמת העולם יש עלייה מתמדת ברמת החיים. גם אצלנו. כמעט כל שנה, חוץ מאירועים מיוחדים כמו המיתון ב־1965 או המשברים העולמיים ב־1984 וב־2008. זו דרכו של עולם".
אתה רוצה להגיד לי שלא היו דברים טובים בכלכלה בעשור של ביבי? שאלתי. "ברור שהיו", אמר בייגה, "האבטלה ירדה, היחס חוב־תוצר השתפר. זה קשור גם במה שקרה בעולם. אבל אתה מאתגר אותי, אז בוא נצלול למספרים", אמר, וצלל: "נתחיל בצמיחה לנפש. בעשור האחרון אנחנו בצמיחה לנפש הכי נמוכה ב־OECD. תקשיב טוב: מקום א־ח־רון. הצמיחה לנפש זו הצמיחה האמיתית. אי אפשר להשוות מספר גלובלי בין מדינה שהאוכלוסייה שלה עולה משמעותית כל שנה כמו ישראל, לבין מדינות אירופה שם אין כמעט ילודה. בסך הכל בעשור האחרון הצמיחה הממוצעת של המשק בשנה הייתה 3.3%. עכשיו, בוא נשווה לצמיחה בממשלות רבין וברק, בסדר?". בסדר, אמרתי.
אז מה אתה בעצם אומר, שאלתי אותו. "אני אומר שהמיתוס של נתניהו כמר כלכלה הוא אגדה אורבנית. אין לו שום ביסוס במציאות. השנה הכלכלית הטובה ביותר בהיסטוריה, מאז שנות ה־60, הייתה שנת 2000. ברק היה ראש הממשלה ועבדך שר האוצר. התוצר עלה בכמעט 9%, הגירעון התקציבי היה 0.5%, האינפלציה הייתה נמוכה מאוד. לא הייתה שנה כזו מעולם, וזה למרות שהאינתיפאדה פרצה באוקטובר והורידה את התוצאות של הרבעון הרביעי. ביבי פשוט מקשקש. ועוד לא דיברנו על יוקר המחיה. המצב בעשור האחרון רק מחמיר. שום דבר לא השתנה. כל פתיחת השווקים והרפורמות לא קרו או לא השפיעו".
אתה מתעלם מרפורמת השמיים הפתוחים, אמרתי לו. "אני לא מתעלם", הוא אמר, "אבל לא הרפורמה זה הסיפור. מהפכת טיסות הלואו־קוסט התרחשה בכל העולם. ברגע שהחלו לטוס מלונדון לניו יורק ב־80 שטרלינג, כל עולם התעופה השתנה. הלואו־קוסט הוא המהפכה, לא מה שקרה כאן. כל העולם טס בזול מכל מקום לכל מקום. ברור שאם היו מונעים מהחברות הללו להיכנס לכאן, המחירים עוד היו יקרים, אבל אין ראש ממשלה שפוי שיעשה דבר כזה".
עוד לא דיברנו על מחירי הדיור, אמרתי לו. "נכון, טוב שהזכרת לי", אמר, "בעשור האחרון מחירי הדיור עלו ב־110%, עלייה מטורפת, שהפכה את משימת קניית הדירה עבור זוגות צעירים לבלתי אפשרית. עכשיו מטביעים את ספינת הדגל של המחיר למשתכן. זו הודאה בכישלון ומה שליצמן מציע במקום זו קטסטרופה עוד יותר גדולה".
בייגה שוחט כבר בן 84. צלול, אנרגטי, שולט בפרטים. קשה היה לי לעצור אותו אתמול. "בוא נדבר על מערכת החינוך", אמר, "היא מתדרדרת במהירות. ראה את הממדים, את תוצאות פיז"ה. מערכת הבריאות. אתה יודע שאנחנו במקום האחרון ב־OECD במספר המיטות לנפש? אחרון. 1.7 מיטות לאלף נפש. ביפן יש 8. בגרמניה 6. בממשלה האחרונה שלנו המספר היה 2.7 לאלף נפש. כמעט כפול מאשר היום. זה כישלון טוטאלי והזנחה של עשור שלם.
"תראה מה קורה בממשלה. מפרקים משרדים, מרכיבים מחדש. בוא נדבר רגע על פורום דאבוס. גם שם יש נתונים ומדדים מעניינים. ב־2009 היינו במקום 16 בתחרותיות בעולם בתחילת העשור, וירדנו למקום 20 בשנת 2019. ממד מוכנות טכנולוגית: ב־2009 היינו במקום 15, היום במקום 44".
מה זה מוכנות טכנולוגית, שאלתי. "זה תשתית אינטרנט, מערכות ממוחשבות, פס רחב, כל זה". טוב, אמרתי, הוא היה עסוק בהשתלטות על וואלה וערוץ 10, לא היה לו זמן לזה. "עזוב עכשיו", אמר בייגה, "תשמע: מדד גמישות ויעילות הרגולציה, היינו במקום 49 בשנת 2009, היום אנחנו במקום 69. רוצה עוד? אין לזה סוף. אתה יודע שממשלת רבין הגדילה את תקציב החינוך בארבע שנים ב־70% הגדלה ריאלית? קיבלנו את ההחלטה על האקדמיזציה של המכללות. הפכנו את האקדמיה לנגישה לפריפריה. סללנו את כביש 6 בכסף פרטי. הקמנו את מתקן ההתפלה הראשון בכסף פרטי. חיים רמון ואפרים סנה העבירו את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שאף שר אוצר לפני לא הסכים, אבל רבין גיבה ואני הסכמתי. הקמנו את קרן ההון־סיכון הראשונה להשקעה בהייטק. אני יכול להמשיך ככה עוד הרבה זמן".
האיש מאבד את עשתונותיו. השיא הגיע במסיבת העיתונאים של יום רביעי. "בעל הבית השתגע", אמר לי אחד האנשים הקרובים אליו ביותר, "הוא יורד מהפסים". בכיר אחר, שעבד איתו בצמוד שנים ארוכות, קרא למה שקרה באותו ערב "בגידה. לא פחות. הוא מרסק את מה שנשאר מהכלכלה, והכי גרוע זה שהוא יודע את זה. הוא עושה את זה בדם קר".
נתניהו הודיע על מתנת ה־6 מיליארד בלי שנועץ בבנק ישראל, בלי שעדכן את שותפיו בכחול לבן, בלי שעשה עבודת מטה אמיתית. זו הייתה שליפה פרועה, אנרכיסטית, שמטרתה פשוטה: לבלום את המחאה. ההפגנה בבלפור זעזעה אותו. למרות מה שמלחכי הפנכה הפיצו, הוא יודע שהמחאה אמיתית. הוא יודע שהיא נמצאת עמוק בבייס שלו. הוא יודע שהלהבות כבר אוחזות בשולי גלימתה של הגברת. הוא מפרפר ומנסה למצוא מוצא. לא בטוח שיש מוצא.
אלה ימים נוראים. ההרס שהמיט נתניהו על המערכת הפוליטית בכלל ומפלגתו בפרט, הוליד כאן מוטציות שבאף קונסטלציה אחרת לא היו מצליחות לקושש תשומת לב ציבורית כלשהי. אנחנו בתוך עידן של בערות, גסות, עילגות וטיפשות. אין ברירה, זו האמת. ראיינתי שלשום את ח"כ קטי שטרית, יחד עם אריה אלדד, ברדיו 103. דיברנו על הישיבה התגרנית שהתקיימה באותו יום בכנסת סביב הדרישה להרחיק את קרן וקסנר מנפשותיהם הזכות של בנינו, פן יבולע לחלום הציוני. מה טוענת הגב' שטרית? שאין בקרן מספיק אתיופים ובני פריפריה.
אחריה דיבר עו"ד שמואל הולנדר. נציב שירות המדינה שנות דור, מזכיר ממשלה, חובש כיפה, אדם שהשירות הציבורי הישראלי הוא שמו השני. אני מכיר את הולנדר הרבה שנים, אף פעם לא שמעתי אותו מזועזע כל כך. גם הוא הופיע בפני חבורת רוכלי החנפנות שהתחפשה למחוקקים ישראלים ותבעה את ראשה של קרן וקסנר. "נער הייתי וגם זקנתי", אמר לנו הולנדר, "השתתפתי באין ספור דיוני ועדות הכנסת, זה היה אחד הירודים והמתלהמים ביותר. עד עכשיו לא התאוששתי, אני עדיין בהלם".
חבורת ההבלים הרודפת את קרן וקסנר במצוות בלפור (אגב: יאיר נתניהו התנצל אתמול בפני הקרן והסיר את הציוצים שצייץ בגנותה) טוענת עכשיו שהיא מקבלת רק שמאלנים, או רק אשכנזים, או רק ישראל הראשונה, או משהו. אז השבוע העלינו לשידור את אורן מגנזי, איש בית"ר מבטן ומלידה, שכיהן בתפקידים בכירים בממשלת שרון (בליכוד) והוא סיפר סיפורים הפוכים לגמרי.
השבוע העלתה מיכל כרמי פוסט לעמוד הפייסבוק שלה וסיפרה: "בשנה שעברה הייתי בבוסטון, בת זוג של עמית בתוכנית המנהיגות הישראלית של קרן וקסנר. כשבעלי שמע על הקרן ורצה לנסות להתקבל, ישר אמרתי לו (כמו רבים מחברינו) שזו קרן שמאלנית ולכן לא יקבלו אותו (מתנחל ימני, 7 ילדים, דתי אורתודוכסי)".
כאן הביאה כרמי תיאור של תהליך הקבלה המפרך ועל זה שאחרי שהתקבל, כולם אמרו לבעלה שזה רק כדי לסמן "וי" במשבצת הדתי־ימני ושינסו לשנות אותו ואת אשתו ולהשפיע עליו ולשתול בו דעות שמאלניות וכו' וכו'. מכאן היא ממשיכה: "לא רק שלא עשו או ניסו, אלא להפך... לקחו אותו (ואותי) ונתנו לנו במה בכל מקום שאליו הגענו, העברנו הרצאות בכל מקום, בהן חלקנו את מי שאנחנו ואת העמדה שלנו בכל נושא. עזרו לנו להכיר אנשים שחשוב להם לשמוע אותנו, עזרו לנו להכיר את יהדות אמריקה ואת התהליכים שעברה ועוברת, את הקורסים שבעלי בחר באוניברסיטה הוא בחר במטרה לקדם אותו ואת תפקודו...". וכו' וכו'.
זה מצטרף לכל מה שכל מי שמכיר את הקרן הזו יודע: אין בעולם מדינה שלא הייתה מתאבדת כדי לקבל את האפשרות הזו להשביח את מנהיגי העתיד שלה באוניברסיטה הטובה בעולם, בתוכנית שכולה איכות, כשהחניכים עצמם בוחרים את הקורסים. לזה צריך לצרף את דבריו הכואבים של מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף עידו נחושתן, יו"ר הוועדה המייעצת לקרן וקסנר, שנאלץ אף הוא לעבור את החוויה הקשה מול עלובי הכנסת ביום רביעי. גם נחושתן בקושי התאושש מהאירוע הזה. הוא בנו של חבר כנסת מטעם חרות וגח"ל. הוא לא ידע שגם הוא שמאלן, בוגד, פוסט־ציוני, פדופיל ועוכר ישראל, כמו שמפיצים יאיר נתניהו ונגרריו בחודשים האחרונים. טוב, עכשיו הוא יודע.
אני מעריך שאם לא יהיה שינוי דרמטי, לסלי וקסנר, יהודי ציוני אוהב ישראל קשיש, שמשקיע בקרן הזו את כל נשמתו ב־31 השנים האחרונות, יפסיק בקרוב את פעילותה. בשביל מה הוא צריך את הביוב המילולי ששופכים עליו טיפוסים כשלמה קרעי, קטי שטרית וכל שאר עלובי הנפש? וקסנר קיבל מחמאות מבנימין נתניהו עצמו, שהמליץ על לא מעט מועמדים לקרן. נתניהו עצמו למד באוניברסיטה דומה מאוד. בין בוגרי הארוורד אפשר למנות אחד, יוני נתניהו.
נתניהו הקיף את עצמו בבוגרי וקסנר. המזכיר הצבאי (לוקר), המנכ"ל (אלי גרונר). אבל זה היה נתניהו המקורי. האיש שהקיף את עצמו בפיגורות כמו בני בגין, דן מרידור, מיכאל איתן, בוגי יעלון. האיש שהביא למשרד ראש הממשלה מנכ"לים כמו איל גבאי, הראל לוקר, אלי גרונר ויואב הורוביץ. הנתניהו הזה, מנוחתו עדן. הנוכחי הוא מוטציה. הוא השמיד את הליכוד, פירק את עמוד השדרה של המנהיגות במפלגה, מעך כל מחשבה עצמאית ורידד לעובי מיקרוסקופי את איכות החומר. היום הוא מוקף באוסנת מארק, קטי שטרית, שלמה קרעי ודומיהם. בימים רגילים, במדינה נורמלית, במפלגת שלטון שפויה, הם לא היו מצליחים להיות עוזרים פרלמנטריים. זה עוד לפני שהגענו למירי רגב, שלעולם לא תחמיץ הזדמנות לעוד קצת שיסוי והסתה עדתית, בכל הנוסחים.
מי שתיקן את ח"כ מארק היה גיבור ישראל ונכה צה"ל זיו שילון, שהעלה מיד פוסט תגובה. "אני אנרכיסט? הייתי בהפגנה. אני איש ימין. אוהב את המדינה. פתחתי עסק לפני חמש שנים. המחזור שלי ירד ב־90%. קיבלתי 5%. שמאלן זה לא קללה. גם ערבי לא. את מסמלת את כל מה שרע בכנסת ישראל".
אלה ימים נוראים. אני מקווה שיום יבוא ונוכל לשחזר אותם בנחת, כזיכרון מתרחק. אני לא בטוח שזה יקרה. תראו על מה בזבזנו כאן זמן בשלושת השבועות האחרונים: שבוע אחד רעשה הארץ סביב המיליונים שניסתה המשפחה ה"נכה כלכלית" לסחוט מאוצר המדינה דרך אגף הרווחה בראשות יו"ר הקואליציה מיקי זוהר בוועדת הכספים. בשבוע שאחרי עסקנו בוועדת חקירה נגד שופטי בית המשפט העליון. בשבוע האחרון התנפלנו על קרן וקסנר. את הזמן הזה אפשר היה להשקיע בגיבוש תוכנית כלכלית אמיתית. לא יידוי כסף לכל עבר, אלא השקעה בדברים הנכונים. בהתנעת עסקים. בעידוד העסקה. השקעות. מנועי צמיחה.
אלא שגם כאן בחר בנימין נתניהו בטובתו האישית על פני טובת המדינה. בדיוק כמו בעסקת שליט, בדיוק כמו בקורונה, שמשוועת למנהל מקצועי, איכותי, סמכותי, דוגמת כל השמות שעלו עד עכשיו אבל מיד ירדו כי ביבי לא משחרר סמכויות. אין מנוס מהמסקנה המתבקשת: הוא כריזמטי, הוא נואם בחסד עליון, אבל אין ספק שמדובר באחד המנהלים הגרועים ביותר שכיהנו כאן כראש ממשלה. מספיק להעיף מבט בנעשה בלשכתו ובמשרדו ברגעים אלה ממש, כשמ"מ המנכ"ל הוא גמד חסר משקל, שתפקידו העיקרי הוא דאגה לצורכי "הבית". אין לידו שום גוף ייעוץ משמעותי. אין לידו אף אחד שיכול לערער על רשימת המטלות המטורללת שאיתה הוא מגיע מבלפור. אין לידו אף אחד שמסוגל להגיד לו את האמת, ולהישאר בחיים.
בהתחלה היה זה נתן אשל, שהודיע שמי שאשם בהתפרצות המחודשת של הקורונה הוא "הציבור". אחר כך יצאה בת קול מבלפור ואמרה, כלומר צווחה, שזה בכלל נפתלי בנט אשם בכל. אחר כך הגיע תורו של גנץ. "בכיר בליכוד" הודיע את זה ביום שלישי בלילה. זה הכל גנץ. ביום חמישי קמנו לאשם חדש: ראש אגף התקציבים, שאול מרידור.
אז ככה: מרידור אשם במשבר הכלכלי כמו שמני נפתלי היה אשם בזמנו בהוצאות המנופחות של המעון וכמו שגנץ אשם בסגר ובנט בהתפרצויות של הגברת. ישראל נמצאת בתוך כאוס שלטוני שמקורו בכאוס אישי שסופו מי ישורנו. למזלנו הרב, בסופו של דבר ח"כ אוסנת מארק נבחרה לייצג את הכנסת בוועדה למינוי שופטים, כי אם גם כאן הם היו נופלים, אני לא מקנא במפגינים שהיו מעיזים להגיע לסביבות בלפור.
כמה מילים על הגב' מארק: היא עלתה לגדולה כשליוותה את "הגברת", כלומר העבריינית המורשעת, באחד הדיונים בבית המשפט. מאז הן לא זזות זו מסביבתה של זו. מארק, עסקנית ליכוד דרג ד', הוצבה במקום ה־38 ברשימת הליכוד. חודשיים לאחר מסעה לבית המשפט במחיצתה של השכינה, הצהיר נתניהו באסיפת בחירות ש"המשימה שלי זה להכניס את אוסנת לכנסת". הוא לא עמד במשימה הזו, ולכן בא לעולם החוק הנורווגי. עכשיו היא נכנסה לכנסת, אבל היא יכולה להיבעט ממנה בחזרה אם אחד השרים שהתפטרו ירצה לחזור. כלומר, היא על תנאי. והיא זו שבוחרת את שופטי ישראל. תזכורת: בעלה של החברה הכי טובה שלה עומד למשפט. תודה.
ומה עם פוליטיקה? בני גנץ התראיין ביום רביעי. שמעתם? אתם זוכרים משהו מהריאיון הזה? זה היה גנץ קלאסי. בערוץ 12 הוא היה מאופק ומגומגם, בערוץ 13 חד יותר ואפילו קצת מרוגז (שזה מצוין). כותרות הוא לא נתן. הוא החטיא, כנראה בכוונה, את ההרמות להנחתה.
גם כשנתניהו עלה למסיבת העיתונאים אחריו, זה נראה כאילו השניים בדרך לפיוס. נתניהו מחבק את גנץ והוא יודע למה. בחירות עכשיו ירסקו את כולם, כולל ראש הממשלה. אי אפשר לדעת מי ירוויח מהן. זה כנראה לא יהיה אף אחד מהגיבורים המוכרים.
אלא שכשהוא מחבק את גנץ, ממשיך נתניהו לפרק את גבי אשכנזי. לא רק את אשכנזי: את הציר אשכנזי־ניסנקורן, ואת אביחי מנדלבליט כבונוס. כלבי התקיפה של נתניהו ממשיכים במסע המטורלל הזה בכל הכוח. נתניהו עוד לא הפנים שהסיפור של מנדלבליט מאחורינו. המשפט כבר התחיל וביום ראשון הוא נמשך. הגיע הזמן להתבגר ולהתחיל לחשוב על העתיד.
ההחלטה הדרמטית הממתינה לו היא התקציב. גנץ (וגם אשכנזי) ממשיכים להתעקש, בצדק, להעביר תקציב דו־שנתי. אין להם איום על נתניהו, אבל גם לנתניהו אין איום עליהם. מדובר בדרמה אמיתית. התירוץ של נתניהו הוא ש"כל ראשי האוצר תומכים בתקציב חד־שנתי". באמת? אז למה חילקת 6 מיליארד שקלים להמונים כשכל ראשי האוצר מתנגדים לזה?
מצבו של נתניהו בליכוד לא משתפר. להפך. סימני בקיעים ראשונים צצו השבוע: זה התחיל במהלך של יפעת שאשא ביטון בוועדת הקורונה, נמשך בציוץ מרידה של דוד ביטן ביום חמישי, אבל השיא היה בהצבעה על הוועדה למינוי שופטים. בליכוד מעריכים שבין 10 ל־14 חברי כנסת של המפלגה הצביעו עבור איילת שקד. זה לא הספיק לה כדי להיבחר, אבל זה הספיק לבלפוריה כדי לשקוע בעוד תיאוריית קונספירציה. המשך יבוא.
התרעות פיקוד העורף