בין בלפור לאבו דאבי ועל הזוהמה בשמורות הטבע, ברחובות ובכנסת

לצד העיסוק האינטנסיבי בקורונה, במשבר הפוליטי, בלבנון, בעזה ובשאר ירקות – וכמובן בטרם התבשרנו במפתיע על השלום עם אבו דאבי ואמירויותיה - מראים לנו ערוצי החדשות מפעם לפעם את הישראלי המכוער, זה שיוצא לנפוש בשמורות הטבע, באתרים היפהפיים, לחוף הכנרת, לצד נחלים, ומותיר אחריו גלי אשפה. משפחות מתפרשות על פני דשאים מוריקים, כובשות מקורות מים, פורשות מחצלות, פותחות שולחנות תחת כל עץ רענן, ועליהם הררי מזון שסחבו מהבית. פיקניקים בחיק הטבע, באוויר הצח, בצל עצים. משפחות חוגגות ומזהמות.

קשה לרדת לנבכי נפשם של אנשים, שנהנים מכל טוב הטבע ומשאירים מאחוריהם שאריות של מזון, בקבוקי פלסטיק, שברי כלים, שהופכים את האתרים למזוהמים, מקור למחלות ולהדבקות. מה חושב לעצמו אותו ישראלי שמצפצף על רשות הרבים אחרי שניצל אותה במשך שעות ארוכות של השתרעות ושביעה? המראות האלה של אשפה וזוהמה מרתיחים את הדם. מים צוננים נהפכו לזרמים עכורים, מרבדי דשא הפכו למשטחי אשפה. רשות הרבים פרוצה לחלוטין, איש הישר בעיניו יעשה - ויזהם.

השיח המזוהם מופנה קודם כל כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו. אכן, גם אותו (ואת בנו) אי אפשר לפטור מאמירות ירודות, מהתפלמסות מיותרת על עניינים של מה בכך. ההפגנות הן אקט דמוקרטי, אבל כשמביטים על המפגינים, על המסרים שלהם, כשרואים את אלה שמלכלכים במיצגיהם את המרחב העירוני, שמפגינים אי־נכונות לקבל את הכרעת הרוב ופסיקות בית המשפט, התשובה הנחרצת להם היא אחת: חכו לבחירות במועד שנקבע בחוק.

בימים כתיקונם, הייתי מייעץ לבנימין נתניהו להעביר את שרביט השלטון למנהיג חדש, וזאת אחרי 14 שנים במצטבר של כהונותיו כראש הממשלה. לא בימים אלה. ימים של מגיפה, של אבטלה, של אלימות, של בלוני נפץ בעזה, של חיזבאללה. כשרואים את כל הקמים באלה הימים להפיל את האיש שנושא כמעט לבדו את כל מעמסת העניינים הללו, חייבת להתרחב התמיכה בו. בעקבות הסכם השלום המפתיע שמחזק מחדש את מעמדו של נתניהו ואת האמון במנהיגותו, על כל הצדדים להתעשת ולהסיר את הרוח הרעה הפורעת בתוכנו.