ככל שהמצב ברצועה רותח והקרע בין חמאס לרשות מתרחב, כך מתרחקת סכנת האיחוד ביניהן וביסוס חזית משותפת נגד הכיבוש הישראלי. במערכת הביטחון מסבירים כי התקריות האחרונות נובעות מטענות חמאס כי ישראל לא עומדת בהתחייבויותיה.
חמאס דרש ערבויות שישראל לא תעכב את ביצוע ההסכם ושתישמר לה הזכות להגיב אם ישראל תפר אותו. שש שנים אחרי, את ההערכה מי הפר את סיכויי ההסכם - ממשלת נתניהו או חמאס - אני משאיר לשיפוטם של הקוראים, אבל ברור שההסדרה נדחית משום ששוט ה”כניעה” לחמאס מאיים על החוסן היהודי הגאה של גוש הימין.
הביטוי להצלחת הימין הוא הצלחת מדיניות ההפרד ומשול בין עזה לגדה בסיוע הקרבות הפנימיים בין הרשות לחמאס. מדי פעם יש ניסיון ללכת יחד. האחרון היה לפני כשבוע, כאשר מזכ”ל פת”ח, ג’יבריל רג’וב, וסגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, סאלח אל־עארורי, ישבו יחד כדי להתמודד עם איום הסיפוח. הם דיברו על שיתוף פעולה עתידי והצגת חזית אחידה.
איש לא יחתום היום שזה יקרה בעתיד הקרוב. גם הם לכודים בקרב הגדול בין הציר האיראני לציר הסעודי (אנחנו שייכים לציר הסעודי, כן?), ובינתיים הירי והבלונים עובדים שעות נוספות, צה”ל מגיב בירי חסר תועלת, שני מיליון פלסטינים נאנקים ברצועה, מאות אלפי יהודים חרדים בעוטף, ואין כאן פוליטיקאי מימין או משמאל שדורש מן הממשלה: תפסיקו עם הטמטום ותלכו לתהדיה שנתניהו התחייב עליה. אז מה אם אנחנו שייכים לציר הסעודי? זה הזמן לנהל את המלחמה של המפרציות באחים המוסלמים?
שלא תהיה טעות: אני חושב שהאחים המוסלמים הם עסק ביש מזרח־תיכוני, אבל למה אנחנו צריכים להיות חרב להשכיר של סעודיה ושות’ במקום לנהל מול חמאס יחסי שכנות בלי להפעיל את כל הצבא הגדול, ועוד נגד בלונים?
התרעות פיקוד העורף